כיצד ניתן ליצור איחוד בין הבעל והאישה?

מזווית ראייה יהודית אחדות הינה שלמות והשלמה. כדי ליצור איחוד בין שני בני אדם שונים, דרושה עבודת חיים משותפת. האיחוד נוצר למרות שבן הזוג שונה מאיתנו ואינו דומה לנו במהותו, בתפישת עולמו ובדרך שבה הוא מתבונן על החיים. כאשר אנו מקבלים את האחר, על מעלותיו ומגרעותיו, אנו יוצרים איחוד. כשיש אור - שורר השלום, היות וכל צד רואה כיצד השני משלים אותו ומסייע לו. זו אמנם אחת מהברכות הנובעות מהדלקת הנר בליל שבת. אור הנרות יוצר אוירה של שלום, שלום בית. האיחוד במשפחה מבוסס על עבודה עקבית, קבלת הזולת וויתור למענו. במילה אחת – נתינה! הנתינה, היא זו שמאחדת את בני הזוג גם בשעות חולשה, היא זו שמקנה להם כוח להתמודד מול קשיי החיים והיא זו שיוצרת קשר אמיץ, שיעמוד איתן גם מול משברי החיים. גם הניגודים מביאים למרבית הפלא, ברכה לעולם. ככל שהם ילמדו לקבל ולהעריך את בן הזוג השונה, הם יגיעו לצמיחה ולבגרות. השונות תיצור מציאות חדשה, מושלמת יותר. באמצעותה, בני הזוג יהיו שותפים לתכלית העליונה של תיקון העולם במלכות ה'. על פי מבט זה ניתן להבין את מרכזיותה של המשפחה היהודית החיה לפי חוקי התורה. המשפחה מבטאת באופן עוצמתי ביותר את אחדות ה' בעולם. הנתינה הדרושה ליצירת אחדות, היא נתינה שיש בה כוונה להיטיב לזולת. נתינה שכולה מחשבה והבנה לרצונות ושאיפות האדם המקבל. על בני הזוג מוטלת משימה: לעבור תהליך של זיכוך פנימי. הגמרא מסבירה: "איש ואישה, זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם" (מסכת סוטה דף י"ז ע"א). המונח "איש ואישה זכו" אין כוונתו רק לכך שהם זכו ומזלם שפר עליהם. "זכו" – משמעותו הזדככו, ערכו עבודת טיהור וזיכוך המידות. כאשר הם יצליחו לעשות זאת, הם מכניסים את השכינה לתוככי ליבם, וממילא שוכן השלום בביתם. כל אחד מהם נעשה שלם יותר, ואין לך אושר גדול מזה! אדם שיבנה את ביתו ויכוון את דרכי חייו למען נתינת עצמיותו לזולתו, וגם יתמיד כל ימיו בכוונה זו, לא יחסר לו מעולם דבר. כל נתינה תעניק לו כפליים, לבו יתרחב ודעתו תתיישב, והוא יתעלה בעיני עצמו ובעיני זולתו. כך קבע שלמה המלך החכם מכל אדם: "מתן אדם ירחיב לו" (משלי י"ח, ט"ז). בנתינתו, מתפשטת מהותו אל זולתו, הוא חש כי חלק מעצמיותו הגיע אל חברו. נוצר קשר נפשי בין אדם לרעהו, אותו אנו מכנים בשם "אהבה". האהבה היא תפיסת חיים בסיסית, שעניינה לראות את מציאותו של השני כמשולבת בעולמו של האוהב ('אהבה' = 'אחד' בגימטריה). לכן, אהבה היא אור, אור היוצר מחיי השני ומחיי – מערכת אחת. זוהי אהבה שלימה ויציבה, אהבה שעליה נאמר: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה" (הביטוי הוא: 'לכבות', שכן אהבה היא אור, והיא נקראת בזוהר: 'אש האהבה'). זוהי אהבה שכולה נתינה, יצירתה ובניינה באות מכוח הנתינה. זאת ועוד, ..כאשר יש לבני הזוג מטרה משותפת, ללא כל כוונה צדדית נסתרת, לא יעמוד שום מכשול בדרכם. גם אם יתגלעו ביניהם חילוקי דעות, הרי שהמטרה המשותפת תהווה גורם מלכד. לבני משפחה לרוב יש אחדות פנימית וטבעית. חיי המשפחה הם השורש שממנו יונק האדם את חיותו. בני זוג שנישאו מתוך רצון לבנות בית משותף, ימצאו דרך כיצד לפתור בעיות ומריבות, כי השיתוף הפוטנציאלי ביניהם רב על הפירוד. לעומת זאת, אם המסגרת המשותפת אינה אלא אמצעי להפקת תועלת אישית, אזי קיים חשש שהשותפות תתפרק או שהמשך קיומה יהיה מלווה בסיוט מתמשך. עיקרון זה מנחה את הבניין המשפחתי לפי התורה. מערך זה מצטיין בחלוקת תפקידים, תוך כדי מימוש המטרה המשותפת. עקרונית, איש ואשה אינם מתחרים לעולם, מפני שלכל אחד מהם ניתן תפקיד מוגדר בחיי הנישואין. שניהם עמלים למען מימוש המטרה המשותפת: בניין המשפחה. באופן כללי ניתן להגדיר שהאיש בונה את הבית מבחוץ, ואילו האשה בונה אותו מבפנים. היא מוסיפה לו חוסן, תוכן וממד של חינוך. מעל ליעדים אלו מרחף היעד העליון, המטרה המשותפת לכל המאמינים באלוקים: לפעול כדי להרבות כבוד שמים ולרומם את שמו של בורא העולם בפי כל יושבי תבל. מאליו מובן, שתוספת זו לחיי המשפחה מקנה חוסן לבנין המשותף. ככל שבני הזוג מצליחים לקדש שם שמים ולנטוע אהבת ה' בלב כל רואיהם, באותה מידה גדלה ביניהם גם האחדות, ויסודות הבית מתחזקים והולכים.