זוג קבצנים, האחד יהודי והשני גוי, סובבו יחדיו כאחים לצרה, נודדים מעיר לעיר ומכפר לכפר, מתדפקים על דלתותיהם של יהודים טובי לב, כאשר היהודי נוטל לעצמו תמיד את זכות הדיבור. מתאכסנים ולנים ב"הקדש" המקומי, בין קבצנים כמותם, ואיש לא חקר מנין באו ולאן הם הולכים.

הגיע חודש ניסן, ליל התקדש החג ממשמש ובא. היהודי טוב עליו לבו. הוא ילך אל בית הכנסת, ושם, כמנהג יהודים המקיימים את דברי ההגדה: "כל דכפין ייתי ויאכל", יוכל גם הוא להסב אל שולחן הסדר ולאכול מטעמים שכמותם לא טעם זה עידן ועידנים. אולם הוא לא שכח את חברו הגוי. עמד והשיאו עצה: שמע נא, היום בערב חל חג גדול ליהודים, מסובים הם בפאר אל שולחנות ערוכים מכל טוב, ומשתדלים להכניס אל בתיהם אורחים מחוסרי יכולת. כל אשר עליך לעשות הוא, לבוא אתי אל בית הכנסת. בתום תפילת החג עמוד בתור שבו עומדים כל הקבצנים, הגבאי ישלח אותך אל ביתו של אחד המתפללים, ושם תוכל להנות מכל מטעמי ליל הסדר.

הלילה לא איחר לבוא. לבושים במיטב מחלצותיהם הבלות, פנו השניים אל בית הכנסת. בעוד היהודי נהנה מטעמה של תפילה, היה הגוי מחשב חשבונה של בטנו, כשמדי פעם היה על חברו היהודי לתחוב מרפק בצלעותיו כדי להקימו עם כולם.

התפילה באה אל קיצה ודרכיהם נפרדו. פונה הגוי וצועד אחר בעל הבית שלו, שם עצמו כאילם, כדי שאיש לא יעמוד על תרמיתו. בא אל הבית, ועיניו נצצו. המפה הבוהקת, הנרות הזוהרים, כל אלה נראו לו כאילו נלקחו מעולם אחר. היין המשובח שעמד על השולחן גרם לראשו להסתחרר קמעא. ריחות המאכלים מן המטבח גרמו לבטנו לפרפר בפרפורי רעב, אך מיד הוא נרגע. ראה כי בעל הבית מוזג את כוסו ופונה לקדש. מנסיונו, ידע כי אחרי הקידוש בא האוכל. ואמנם, הביאו ספלים לנטילת ידיים אל השולחן, ובעל הבית קורא 'ורחץ', אך לאכזבתו, מביאים אל השולחן מעט כרפס בלבד.

מנהגים משונים יש ליהודים, מהרהר הוא וממתין לבאות. בעל הבית מרים את המפה ההדורה ומוציא מתוכה מצה. עיני העני נתלות בתקוה, אך מלבד חציית המצה לשני חלקים, מאום לא ניתן אל הפה. כוס נוספת נמזגת, אולי עכשיו... מהרהר הוא בתקווה, בעל הבית פותח את ההגדה, מתחיל לקרוא מתוכה, והמסובים עונים אחריו. שמורות עיניו מבקשות להעצם, אך הרעב מכריחו להמתין.

שוב מביאים ספלי מים, המסובים נוטלים את ידיהם, ובעל הבית מחלק מצה. נוטל הגוי את המצה אל פיו, ושיניו מאיימות להשבר. נושא הוא את הכאב בשתיקה, כשהוא ממתין בצפיה דרוכה. הנה מביאים ירק נוסף אל השולחן. הגוי לא יכול להתאפק, בטנו מאיימת להתפוצץ. תופס הוא את המרור, נוגס בו בעוז, כל פיו שורף ובוער! הוא קם ממקומו, ומטיח שלל קללות נמרצות על ראש בעל הבית ועל היהודים כולם, ועוזב את המקום בחמת זעם.

מאוחר בלילה. שוכב הוא על מיטתו זועם, והנה, שומע הוא את ידידו היהודי נכנס אל החדר, ניגון שמח מתנגן על שפתותיו וכולו קורן מאושר.

"מה לך שמח יהודי רמאי, מלבד מרורים לא טעמתי מאומה היום".

הבין היהודי את כסילותו ואמר: "אי לך שוטה, אילו היית ממתין עוד שעה קלה, לו היית מתאפק, היית זוכה למעדני מלכים".

היהודי סובב לו בגלות שנים אין ספור, אוכל מרורים, כולו צורב ודואב, אך יודע הוא את הסוד הגדול, סוף החירות לבוא! דווקא מתוך החושך יבוא האור.

אותו כוח סיבולת, אותה סבלנות לחכות לקץ הגלות, הן המזרימים עוז ותעצומות ללבו של היהודי. יודע הוא שהגאולה בוא תבוא, למרות אריכות הגלות, למרות ההמתנה.