כרוז יצא בכל רחבי הממלכה כי האיש שיצליח להראות למלך דבר שלא ראה מימיו, יזכה לקבל 1000 מטבעות זהב טהור.

מאות אנשים צבאו על דלתות הארמון משך שבועות ארוכים. אמנים, מכשפים, אשפים, קוסמים, להטוטנים וסתם אנשים שחשבו שבכישוריהם יוכלו לעניין את המלך ולהראות לו דברים שמעולם לא ראה. אולם איש לא הצליח להפתיע, המלך נותר אדיש.

כעבור שבועות מספר הופיע בשערי הארמון נווד פשוט, עטוי בלויי סחבות, מקל נדודים בידו, תרמיל בלוי על גבו. לדבריו, הוא יכול להראות למלך משהו שבוודאי לא ראה מעולם.

השומרים התלבטו. מראהו הבלתי ייצוגי בעליל עורר דחיה, אך פקודה מלכותית הורתה להם להכניס את כל מי שמתיימר לעניין את המלך.

לבקשת האיש, פינו הנוכחים את מרכז האולם. האיש ניגש היישר אל אמצע האולם, העמיד את מקלו כך שיעמוד ישר, שלף מכיס מעילו מחט ונעץ אותה בראש המקל. הוא נסוג כמה עשרות צעדים לאחור, הוציא סיכה נוספת מכיסו, דקה מעט יותר מהסיכה הראשונה, הציג אותה בפני המלך ושאל:

"אדוני המלך, האם יש לדעתך סיכוי שאצליח ממרחק זה להשליך את הסיכה שבידי ולהעבירה בקוף המחט שבראש המקל?!"

המלך משך בכתפיו והושיט את ידו כאות אישור לאיש לבצע את אשר הוא מתיימר.

איש מן הנוכחים באולם לא האמין שיש סיכוי. מדובר היה במרחק של כעשרה מטרים. קשה להשליך מחט למרחק כזה, ובוודאי בלתי אפשרי להעביר אותה בקוף המחט.

אבל הבלתי ייאמן התרחש. האיש הצליח להשליך את הסיכה, וזו עברה במדוייק בתוך קוף המחט שבראש המקל. רעש מחיאות כפיים מילא את האולם. הנוכחים כולם היו נרעשים ביותר, וגם המלך בעצמו.

אבל האיש לא עצר שם. הוא השליך מחט ועוד מחט, היישר אל החור. המחטים כולן עוברות בזו אחר זו, והאיש אינו חדל. ארבעים... חמישים... שישים... שבעים... שמונים... תשעים... תשעים ותשע...

האיש יישר את גבו. הוא נראה תשוש ומזיע, הריכוז הממושך השפיע עליו. חיוורון קל ניכר על פניו, ונראה היה כי הוא עומד להתמוטט בכל רגע.

אבל עוד מחט אחת נותרה בידו.

אפשר היה לחוש את המתח בקהל, הזמן כמו עמד מלכת. הנווד מרים את אצבעו הרועדת קמעה, מתרכז, מכוון, לוקח נשימה עמוקה ומשליך.

הסיכה האחרונה עברה אף היא.

ההתרגשות באולם מרעידה את אמות הסיפים, איש לא ראה דבר כזה מימיו. אפילו המלך נראה נרגש.

הוא פונה אל הנווד ומכריז בקול: "אדוני, זכיתי ב-1000 המטבעות. בהחלט הראית לי דבר שלא ראיתי מימי".

ובאותה נשימה הוא פונה אל אחד המשרתים שלידו: "תן לאיש 1000 מטבעות ומאה מלקות".

פניו של הנווד השתנו באחת: "למה מלקות, אדוני המלך? מה עשיתי?!"

"את המטבעות תקבל כמו שהבטחתי, כי אכן הראית לי דבר שלא ראיתי מימי", השיב המלך, "אבל את המלקות תקבל מפני שאת זמנך ואת כישוריך הנך מזבז על שטויות שכאלו".

על כל אדם מוטלת החובה לנצל את הכוחות ואת הכישורים שניתנו לו, לנתב אותם לאפיקים הנכונים.