ברחובה של עיר במקום מרכזי שכנה לה חנות בשמים. שלט גדול ומאיר עיניים תלוי היה מעל החנות, מכריז בפני כל עובר ושב כי כאן ניתן לרכוש את מיטב מיני הבשמים. ריחם הטוב נדף למרחוק, ומשך את העוברים והשבים להכנס אל החנות ולרכוש בשמים.

באחד הימים הגיע הבשם בשעת בוקר מוקדמת לחנותו, והנה עולה באפו ריח בלתי נסבל. ליד חנות הבשמים הריחנית שלו, חונה משאית גדולה וממנה פורקים סבלים ארגזים נודפי צחנה. לתדהמתו באולם הריק הצמוד לחנותו קבע בורסקי את מפעל העורות שלו...

איסטניס היה הבשם ואת ריח העורות לא היה ביכולתו לסבול. הטרידה אותו המחשבה כי מעתה ידירו האנשים את רגליהם מחנותו, כי ריח צחנה עולה ממנה ומסביבתה.

הוא התלונן, מחה וצעק, אך מאומה לא עזר.

יושב לו הבשם בחנותו הריקה מקונים והקבס עולה ממעיו. אין הוא מסוגל להריח את הריח הנורא. הדלת שתמיד פתוחה היתה לרווחה, עתה היא סגורה ואטומה. כך יום אחר יום, עד שביום מן הימים הוגפו התריסים ועל הדלת נתלה שלט גדול ומאיר עיניים: "למכירה".

לא עברו דקות ספורות וממפעל העורות מגיח הבורסקי נודף ריחות מחליאים. מחייך ובפיו הצעה: "הבה ונהיה שותפים, נפרוץ את הקיר המפריד בינינו ונעבוד יחדיו". הבשם מעקם את אפו בסלידה, אך בכל זאת הוא אומר: "תן לי לחשוב על הרעיון".

לא, הוא לא מסוגל. הוא מחליט למכור את חנותו למרבה במחיר, ולנסות את מזלו במקום אחר. אולם הימים חולפים, הריחות מרחיקים כל עיסקה אפשרית. בינתיים פרנסה אין, והחובות תופחים. לא נותרה בידו ברירה. כשאפו סגור בשתי אצבעותיו, ניגש אל הבורסקי ומביע את הסכמתו.

תוך שעה קלה נפרץ הקיר בין שתי החנויות, הבשם ניגש לבחוש בסיד, כשפניו מביעות סלידה עמוקה. הבורסקי מביט ברחמים על שותפו ונד בראשו.

ביום השני פחתה תחושת הסלידה. ביום השלישי הריחות היו כבר נסבלים. ביום הרביעי כבר נשם מלוא ראותיו כמו היה עומד בחנות הבשמים. מעולם לא שיער מה רב הוא כוחו של הרגל.

תקופה ארוכה עברה, החובות כוסו זה מכבר, וצרור החסכונות הלך ותפח. כשהגיעו החסכונות לסכום נכבד, באה אשתו והצעה בפיה: "קח את סכום הכסף אותו חסכת, ופתח חנות בשמים גדולה במרכז העיר..."

הבשם לשעבר העווה את פניו בסלידה ואמר: "איני סובל אנשים רכרוכיים שאינם מסוגלים לשאוף אויר פשוט וזקוקים לניחוחם של בשמים..."

זהו כוחו של הרגל. מהר מאד מתרגל האדם למצב החדש, בין טוב ובין למוטב.