הוא היה עסוק מאד. הטיסה הקרובה, שלא היתה מתוכננת, שיבשה את כל תוכניותיו. הפגישות המתוכננות בוטלו בזו אחר זו. כל העניינים השוטפים נדחו לזמן בלתי ידוע. כעת עמדה הטיסה על הפרק. הוא חייב להשיג את כל המסמכים הדרושים ובתוך יומיים להיות על המטוס.

עד הטיסה הוא בקושי אכל ובקושי ישן. בשעת האפס, הספיק להזמין מונית ולדהור אל שדה התעופה. שם מיהר לעלות על הטיסה הממתינה, כשלידו צמוד תיק היד שלו, שבו אחסן מסמכים חשובים, וחבילת ופלים שהספיקה אשתו לתחוב לתיקו.

הוא התיישב על כסאו, משחרר אנחת רווחה מריאותיו. אנחה שאם אפשר היה למדוד אותה בסולם האנחות, ודאי היתה מגיעה לרמה הגבוהה ביותר. הוא ביקש לעצום את עיניו ולשקוע בשינה עמוקה, אלא שאז התעוררה לתחיה בטנו הריקה והחלה לזמר את שיר הרעב.

הוא ננער באחת וניסה למצוא הכיצד יוכל להרגיע את בטנו. לא נותרה לו ברירה אלא להסתפק בחפיסת הוופלים שצירפה אשתו המסורה לתיק, בטרם יצא לדרך.

הושיט את ידו, פתח את התיק, הוציא ופל אחד והחל אוכל בשקיקה.

בעוד הוופל בין שיניו, הוא מבחין כי היושב בכסא שלידו מושיט אף הוא את ידו אל חבילת הוופלים, ומתחיל לאכול להנאתו. וכך, כנגד כל ופל שהוא מכניס לפיו, עושה זאת גם היושב לידו.

התמהון הפך אט אט לתחושת זעם, שהלכה וגברה עם כל נגיסה שנגס הלה בוופלים שלו. הוא לא הבין כיצד ידיו של האיש ממשיכות להיות מושטות באופן שיטתי לעבר חבילת וופלים שאינה שלו, ללא רעד קל.

חבילת הוופלים הלכה והתרוקנה בקצב מסחרר. קרקעית החבילה כבר נראתה. כעת נותר עוד ופל אחד. הוא ציפה לראות מה יעשה החצוף שלידו.

היד החצופה הושטה אל חפיסת הוופלים בוטחת כמקודם, לקחה את הוופל האחרון וחצתה אותו לשניים. את החצי הגדול הוא הותיר.

בטנו נותרה מקרקרת, מלאה במחצית חבילת וופלים ועמוסה בזעם.

הוא ירד מהמטוס, פתח את התיק כדי לשלוף את הדרכון וידו נתקלה בחפיסת וופלים שלמה...

כן! כל מה שחשב על הגנב החצוף, היה זה בעצם הוא. הוא כבש את פניו בקרקע משתדל לא להתקל בשכנו לטיסה, הלה באצילות שאין כמותה הותיר לו בסוף הסעודה המשותפת את מחצית הוופל האחרונה לשלל.

מהיום המושג "לדון לכף זכות" יזכה אצלו לחשיבות עליונה.