פגשתי בניו יורק יהודי דתי וחביב, ישראלי אמריקאי טיפוסי, ידידותי לסביבה האנושית. הוא ניגש אלי וביקש לשוחח איתי - "זה יעזור לך בהרצאות" - פסק!  ואני שאמון על דברי חכמים, נכנעתי ללא קרב.

וכך הוא סיפר: "במקור אני ישראלי, אך מזה כמה עשרות שנים, אני מבלה את חיי בגולת ניו יורק המתוקה והדביקה. בטח תשאל, ראביי, מה אני מחפש פה? פרנוסה, ראביי, פרנוסה. ומזה יש לי ברווח, בלי עין הרע. עוסק אני במסחר... חלקי חילוף למטוסים... יו נואו?"

"באחד הימים" - המשיך ידידי החביב – "קבלנו הודעה כי זכינו במכרז לקניית 8 מנועי סילון משומשים של חברת התעופה ההודית, במחיר הודי לחלוטין. עסקה זו יכולה היתה להניב לי רווחים משמעותיים, בכל קנה מידה. הזמנתי כרטיס טיסה להודו, שכרתי מראש חדר במלון, והתכוננתי לנסיעה. בינתיים ניהלתי משא ומתן עם המוכרים ההודים והצלחתי להוריד את המחיר בחמישה אחוזים נוספים.

שלושה ימים לפני טיסתי המתוכננת, התקשר אלי אחי מישראל. הוא סיפר לי על ילדה מישראל הזקוקה נואשות להשתלת כבד. לב רחום ורגיש לי, הסכמתי לסייע להם ככל שאוכל. יו נואו ראביי... אנחנו יהודים, לא? במה אוכל לעזור? שאלתי, ואחי השיב: צריך למצוא דירה למשפחת החולה סמוך לבית החולים בבוסטון בו תבוצע ההשתלה, לדאוג להם לאמצעי תחבורה ולחמישים אלף דולר!!!

אההמ... תראה, מיי דיר בראדר, אני לא כל כך בטוח שהפעם אוכל לעזור. אתה שואל למה? כיון שהיום יום חמישי ואני טס להודו סאנדיי מורנינג על הבוקר, כך שמחר יום שישי ואין הרבה מה לעשות, ובשבת אי אפשר לעשות כלום. כסף אשאיר לך, אבל לבוסטון לא אוכל להגיע, אי אם סו סורי.

'מה יש לך בהודו?' - שאל אחי. הסברתי לו שיש עיסקה שאי אפשר לבטל אותה, שהמנהל שלי לא יאכל את זה, ושלצערי במקרה זה ובאופן חד פעמי אין על מה לדבר.

'ומה עם עזרה ליהודי?' - שאל.

'תגיד מה אתה רוצה שיפטרו אותי? אה? ליסן טו מי מיי דיר בראדר... פה זה לא ישראל... דיס איז יונייטד סטייט אוף אמריקה, אתה מבין? אין עבודה אין כסף, אין כסף אין כבד לילדה, ואם אין כבד לילדה, בשביל מה אתה מתקשר? אה?' - מה אגיד לך רבאיי,  נאנח בן שיחי  - הוא לא הבין בכלל. דווקא דיברתי יפה.

אתה שואל מה עשיתי? נו... מה אני יכול לעשות... התקשרתי למנהל שלי והסברתי לו שאין טיסה, אין מנועים ואין עיסקה, יש רק ילדה קטנה וכבד שצריך לתקן, והוא... הוא רתח מזעם: אתה מבין מה אתה עושה? צרח הבוס לתוך האפרכסת, אם לא תטוס להודו הם ימכרו את המנועים למתחרים שלנו. אין מנועים במחיר כזה, אתה מבין? אתה טס להודו ואל תבלבל לי את המוח. יש כאן מספיק יהודים, שידאגו לילדה הקטנה שלך ולכבד שלה. במקום להתעסק עם כבדים של ילדות, תתעסק עם מה שאתה יודע, הבנת?

את האמת ראביי... הבנתי ועוד איך, אבל אמרתי לו – 'אני לא טס, בוס'. לא האמנתי למשמע אוזני.

אתה יודע מה? השיב הבוס, אתה צודק, אתה לא צריך לנסוע להודו, אתה גם לא צריך לבוא ביום ב' לעבודה, תשאר עם הילדה שלך - אתה מפוטר.

נשארתי בניו יורק, וביום ראשון יצאתי לבוסטון, שכרתי דירה והעמדתי לרשותם רכב. את הכסף הפקדתי בחשבון הבנק של בית החולים. הניתוח הסתיים בהצלחה, נפרדתי מהם ויצאתי בחזרה לניו יורק כדי לחפש לי גו'ב חדש. בדרך מצלצל הטלפון... מהודו, אלא מה? – 'תגיד אתה עוד מעוניין במנועים? פשוט החברה שקנתה אותם אינה מסוגלת לשלם עבורם, הבנק לא הסכים להרחיב את מסגרת האשראי שלהם'.

'אני... אהממ... אני לא בטוח שאני מעוניין בהם' – עניתי – 'אני כבר לא עובד...' – 'לא לא, זה בסדר', השיב ההודי המנומס, 'אנחנו נסדר לך מחיר טוב, כמה קבלת? חמישה אחוז? תקבל עוד שנים עשר... אה...? מה אתה אומר...?' 'אני אחשוב על כך...' עניתי, 'אחזור אליכם מאוחר יותר, אני צריך לברר כמה פרטים'.

התקשרתי לאקס בוס שלי, כשהוא שמע את קולי אמר לי באדיבות צוננת: 'שמע, זה נגמר, אנחנו לא עובדים יותר יחד, עדיף שתקח את עצמך בידיים ותחפש לך מקום עבודה אחר, חבל על הטלפונים'. – 'אני יודע בוס',  עניתי. 'אפשר רק שאלה קטנה, ככה... אחרונה... לפני שאנו נפרדים, אחרי עשרים שנה? זו בכל זאת חתיכת תקופה' – 'נו... טוב דבר', נתרצה המנהל, 'מה אתה רוצה?' – 'תגיד אם אני מצליח להביא את המנועים ההם, אני בפנים?' – 'הם נמכרו כבר יקירי, אבוד לך, מיי פרנד'.

'ואם בכל זאת אני מביא אותם?' – 'אתה יודע מה?', ענה המנהל, 'אם אתה מביא אותם גם בלי ה"חמישה אחוז" אני בולע את זה, איך אני בשבילך?'

'ואם אני מביא אותם עם החמישה אחוז?' – 'עם החמישה אתה מקבל בונוס, בסדר? אבל מה זה משנה, הם נמכרו כבר'.

'ואם אני מביא אותם עם 15 אחוז, בוס, מה אז?' – 'תגיד החלטת לצחוק עלי? אם לא הייתי מכיר אותך, הייתי טורק את שפופרת הטלפון כבר לפני דקה'. 'אוקיי...' - עניתי לו – 'סדר לי כרטיס טיסה, אני טס מחר ומביא לך אותם בחמישה עשר אחוז. את מספר חשבון הבנק שלי אתה מכיר לא? להתראות בוס'.

כשחזרתי מהודו עם שטר המכר, פתח המנהל בקבוק ויסקי, מזג לי כוסית ואמר: 'יו אר קרייזי ג'ויש'

מה אגיד לך, כבוד הרב, הוא לא צודק?

'בטח צודק', עניתי לו".

*

הקב"ה מצווה את משה להתרים את בני ישראל לבניין המשכן: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף ונחשת" (שמות כ"ה, ב'-ג').

הקב"ה מונה בפני משה שלושה סוגי מתכות: זהב, כסף ונחושת, כנגד שלושה סוגי נתינה. "יש צדקות בעולם שאדם עושה כשהוא בריא – היא נחשבת לו כזהב. כשהוא חולה ונותן - נחשבת לו ככסף. כשהוא נותן לאחר המיתה –נחשבת לו כנחושת". חז"ל לימדונו כי ישנן שלוש איכויות בנתינת הצדקה, וכנגדן שלושה סוגי שפע הבאים בעקבותיהן. את מילת "ונתנו" ניתן לקרוא משני צידיה, פנים ואחור. ללמדך כי הנותן צדקה זוכה לשפע כגובה נתינתו. אם שלימה היא, יזכה לשפע מושלם, ואם חלקית היא יזכה כנגדה לשפע זהה.

הנותן כשהוא בריא, לשם צדקה הוא נותן. הוא מחסיר מממונו, על אף שחפץ בו לעצמו. נתינה זו שלימה היא. לעומת זאת הנותן כשהוא חולה, גם אם צדקה תחשב, לשם רפואה הוא נותן. הנותן לאחר מיתה, נותן את ממונו, רק כאשר אין באפשרותו להשתמש בו, שהרי "לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו", ואע"פ כן צדקה היא ולמצווה תחשב. 

אמנם, כדי לזכות לשפע מושלם, נדרש הנותן לנתינה מושלמת, ללא תנאי וסייג. המדד לנתינה המושלמת היא הרגשתו של הנותן. גם אם נדבו ליבו ונתן, עליו לבדוק אם מרגיש הוא הפסד בנתינתו. אם מרגיש הוא בחסרונו, אף על פי שנתינתו נתינה, אין אנו יכולים להגדירה כנתינה מושלמת. הנותן לאחר מותו אינו מרגיש בחסרון ממונו, שהרי מת הוא, ואין הממון שלו. לעומתו, הנותן מתוך חולי, אמנם חפץ יש לו בממונו, אך "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו", ומהו חסרון ממון לעומת חסרון הבריאות? לעומתם, הנותן כשהוא בריא אוהב את ממונו, ולמרות זאת אם הוא מתגבר ונותן, ל"זהב" תחשב נתינתו.

אם השתכנענו לתת צדקה, לפחות נעשה זאת בשלימות, בלב שמח ובנפש חפצה, ואז נזכה לראות את תרומתנו מתקבלת לרצון לפני אדון כל, כמו... כמו מיי דיר פרנד פרום יונייטד סטייט.