פיוט עתיק יומין פורט על נימים דקים שבלב, ומביע כיסופים לדביקות ולקירבת אלוקים. רבי יהודה הלוי מתאר את ליבו של האדם כמשכן המיועד להשראת השכינה, מזבח מוצב בו ואש תמיד יוקדת עליו. מה מבקש יהודי להעלות לד' לריח ניחוח? הפיוט נחתם במשאלה, שהיא גם תשובה לשאלה זו: "ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".
בעוונותינו, דביר בית מקדשנו חרב וההיכל שמם. אך יחד עם זאת קיימת תופעה מנחמת ומעודדת: אנו מגלים כי בליבנו פנימה ביכולתנו להשרות את השכינה. בכוחו של כל אדם להקים מעין 'מקדש מעט' בתוככי לבו, לקרוא לכל כוחות הגוף והנפש, ולבנות יחד עמם מעון להשראת השכינה.
מטבע לשון שגור בפינו: "האדם הוא עולם קטן", ואילו ליקום רחב-הידיים אנו קוראים "עולם גדול". שני עולמות אלו, האדם והיקום, הם מושגים שמקורם בקבלה והם מכוונים זה מול זה. מצד אחד ניצב האדם, צלם האלוקים, על כל מערכותיו, ומצד שני עומד היקום – הקוסמוס על כל מרחביו העצומים.
ב"קו התפר" המקשר בין עולמנו הגשמי לבין העולם המקביל לו, העולם הרוחני, ניצב בית המקדש. בית המקדש הוא "שער השמים". שם נושקת הארציות לרוחניות. הוא נבנה בתבנית "האדם הקטן" וה"עולם הגדול" גם יחד. המקדש וכלי הקודש שהוא מכיל נבנו במידות מדוייקות, כדי לייצג את העולמות המשתקפים בו.
המדרש (במדבר רבה פרשה י"ב) מתאר את המשכן כמודל מוקטן של הבריאה. התיאור הוא לפי סדרם של ששת ימי המעשה. ביום הראשון נברא העולם, שקרוי אוהל, וכפי שנאמר (תהלים ק"ד, ב'): "נוטה שמים כיריעה". גם המשכן קרוי אוהל. ביום השני נמתח הרקיע, היא חופת השמים מעל היקום. כנגדו במשכן נמתחה פרוכת המבדילה בין הקודש לבין קודש הקודשים. ביום השלישי נקוו המים שבעולם אל מקווה המים, הוא הים, וכנגדו במשכן נבנה כיור הנחושת וכנו, והוא מכיל מים טהורים. ביום הרביעי ברא הקב"ה שמש, ירח וכוכבים להאיר על הארץ וכנגדם במשכן מאירה מנורת זהב טהור. ביום החמישי נאמר (בראשית א', כ'): "ועוף יעופף על הארץ", שנבראו בעלי הכנף, ובמשכן נאמר (שמות כ"ה, כ'): "והיו הכרובים פורשי כנפים". ביום הששי נברא האדם ובמשכן נאמר (שמות כ"ח, א'): "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך". בשבת נאמר (בראשית ב', א'): "ויכולו השמים והארץ" ובמשכן נאמר (שמות ל"ט, ל"ב): "ותכל כל עבודת המשכן".
עד כאן מעט מזעיר מהדברים הנעלמים הכתובים על ההקבלה בין העולם למשכן.
עתה נפנה לסקור את חלקה השני של המשוואה, כיצד תואם ה"עולם הקטן" של האדם את מפת בית המקדש. הדברים הם סימבוליים ומסבירים בצורת סמלים, רעיונות עמוקים הקשורים לעבודת הלב.
כאשר נתבונן בגוף האדם נמצא שהאיברים המרכזיים שבו מתחלקים לשלושה אזורים:
א) הראש, שבו מצוי המח, שהוא מרכז הנשמה ("הנפש המשכלת").
ב) בית החזה, המכיל את הריאות והלב, שהוא מרכז הרוח ("הנפש החיונית").
ג) החלק התחתון של הבטן – מכיל את כלי העיכול: הקיבה, המעיים, המרה, הכבד ושאר האיברים המסייעים לחילוף החומרים בגוף. שם מקום משכנה של הנפש ("הנפש הטבעית").
באופן דומה מציירים המפרשים את מבנה המקדש.
"הנקודה הפנימית" של בית המקדש, החדר הפנימי המשומר ביותר הוא קודש הקודשים, שבו שוכן ארון ברית ה' ובו הלוחות וספר התורה. התורה הגנוזה בארון מקבילה למוח, שהוא מרכז הנשמה האלוקית.
המעטה החיצוני של המשכן מורכב מכיסויים שחיפו והגנו על כלי הקודש שבתוכם. במקביל לכך בגוף האדם – העור והשלד מגינים על האברים הפנימיים. המשכן מסובב בקרשים מעצי שיטים, וכנגדם הצלעות שבגוף המהוות מסגרת תומכת לאיברים.
התורה – היא רוחנית לחלוטין, חמדה גנוזה משמי מרומים. במעמד הר סיני היא נמסרה לבני האדם, והיא המעניקה חיים ליקום כולו. גם הנשמה – אצולה היא מן השחקים, ירדה לעולמנו כדי לשכון בגוף האדם, והיא המחיה אותו בכל רגע.
יחסי הגומלין בין הנשמה לגוף דומים למקומו של ארון העדות בתוך המקדש. מקומם של הארון והכרובים היה כרוך בנס. הארון לא הקטין את מידות קודש הקדשים שנמדדו. על כך אמרו: "מקום הארון אינו מן המידה".
נס נוסף נעשה בו – הארון היה נושא את נושאיו. כאשר עברו בני ישראל את הירדן בעת כניסתם לארץ, הצטוו הכהנים לשאת את הארון על כתפיהם. בפועל לא חשו הנושאים את משקלו העצום, אלא להפך, הארון נשא אותם מעל המים.
גם הנשמה – בדומה לארון – "נושאת את נושאיה". למראית עין נושא הגוף את הנפש, אך לאמיתו של דבר, מקור התנועה הוא בנשמה. בלעדיה היה הגוף מוטל כאבן דומם. הווי אומר, אף על פי שמקור הרצון והשאיפה מצוי בפנימיות הנשמה, זכות ה"הוצאה לפועל" שמורה לגוף. הנפש תלך אחר הגוף על פי כל החלטה שלו, ותובל אחריו בהתאם לכיוון הבחירה שלו. לכן, רבה היא אחריותו של הגוף כלפי אוצר הנשמה המופקד בידו.
יחידה נוספת בגוף האדם היא מערכת לב-ריאות. מערכת זו מזרימה את הדם – נוזל החיים – אל כל הגוף. יחד עם הדם זורמים בעורקים חמצן ומזון לכל תא ותא. במקביל ליחידה זו ניצבו בחלקו האמצעי של בית המקדש שולחן הפנים ומזבח הזהב. על המזבח הפנימי הקטירו לפני ד' את קטורת הסמים. הקטורת סיפקה הנאה רוחנית, ריח ניחוח שמיטיב עם הנשמה ומהנה אותה, והמזבח דומה ללב המזרים חמצן לאיברי הגוף ומקיים אותם.
לצד המזבח עמד השולחן, ועליו היו מונחים שתים עשרה ככרות לחם הפנים, שנאפו מדי שבוע. לחם הקודש מסמל את המזון הגשמי, שכן הלחם הוא עיקר מזונו של האדם. השולחן, מקביל ללב, הוא זן, מפרנס ומשגר לכל איבר את מנת החיים שלו על ידי הזרמת דם בלתי פוסקת.
לחם זה נקרא בלשון התורה (שמות ל"ה, י"ג) "לחם הפנים", מכיון שהוא בא "מלפני ולפנים", מאת ד' יתברך הפותח ידו ומשביע לכל חי רצון. כשנתבונן בשולחן בעין בוחנת נראה, שצורת השולחן דומה לידיו של אדם.
כף היד מורכבת מארבעה עשר פרקי אצבעות. דבר זה רמוז בשמה "יד". שלושה פרקים בכל אצבע ועוד שני פרקים באגודל, ביחד י"ד פרקים.
בשולחן היו שני סניפים כמו שתי ידיים. בכל מערכה היו י"ד קנים (כעין חצאי צנורות חלולים) שעליהם היה מונח הלחם. הם היו כנגד פרקי הידיים. גם החלוקה דמתה למבנה האצבעות: ארבע ככרות היו נסמכות על שלושה קנים כל אחד, והלחם העליון נסמך על שני קנים בלבד – בדומה לאצבעות ולאגודל. המבנה בכללותו סימל את השפע הזורם מאת הבורא אל עולמנו.
לא רק במובן הפרטי של קיום הגוף דומה השולחן ללב, אלא גם במובן הרחב. הבורא רצה להוריד שפע פרנסה לכל באי העולם דרך בית המקדש, ולכן ציוה להניח על שולחן הפנים לחם, שהרי אין הברכה שרויה על דבר ריקם. הלחם היה נאכל לכהנים בכמות מועטת, והיה מתברך במעיהם. כתוצאה מכך הושפע השובע על העולם כולו. רעיון זה רמוז במילה שולחן, משורש 'של"ח' בלשון הקודש. הקב"ה שולח את ברכתו בלחם ומשם משתלחת הברכה לכל המזונות, להחיות בהם נפש כל חי.
היחידה השלישית בגוף האדם היא מערכת העיכול על איבריה השונים. יחידה זו מקבילה לעזרות שבמקדש ולמזבח הנחושת, שעליו הוקרבו הקרבנות. כלי המזבח – הסירות שדישנו בהן את המזבח, היעים, המזרקות והמזלגות דומים לאיברי העיכול המעבדים את המזון הנכנס לגוף ומפיקים ממנו חיות.
עד כה שרטטנו את ההקבלה הרעיונית בין המקדש לכוחות הגוף והנפש, כעת ניתן להמשיך ולמצוא כיצד להפיק משמעות מעשית מרמזי המשכן לשם בנית "העולם הקטן" הנמצא בנו פנימה.
רבי יוסף חיים דוד אזולאי,  החיד"א, עורך בספרו "ציפורן שמיר", תמצית של דברי מוסר המיוסדים על מבנה הכלים:
מזבח – תפקידנו לבנות בגוף מזבח, לזבוח עליו את היצרים ואת התאוות באש של יראת ה' ולהקריב עליו קרבנות של צדקה ומשפט, האהובים על הקב"ה אף יותר מעולות וזבחים.
דיני הקרבנות יכולים ללמד אותנו על תהליך ההתעלות של החפץ בקירבת האלוקים: אף שאש תמידית-שמיימית יקדה על המזבח בקביעות, היתה מצוה להוסיף מדי בוקר אש "מן ההדיוט" כלומר, מבני האדם, למדורת המוקד. גם בזביחת היצר אמור אותו כלל: אעפ"י שמובטח עזר משמים לרוצה להיטהר, את הצעד הראשון צריך לעשות האדם עצמו. עליו להביע נכונות, לפתוח פתח, לחולל שינוי, וכאשר יתחיל – יזכה לעזרה ממרום שתקדם אותו בעליה.
היקש נוסף נלמד מעבודת הקרבנות: מדי יום הצטווה הכהן לסלק את הדשן מעל המזבח. גם היהודי הבא להיטהר, חייב להסיר תחילה מליבו כל שיירי-שיירים של הרהורים רעים, לקדש את מחשבותינו ורעיונותיו כליל לעבודת האלוקים.
מנורה - "כי נר מצווה ותורה אור", כל פרטי המנורה מרמזים לחכמת התורה. המנורה נוצרה בדרך נס – משה רבינו השליך את ככר הזהב אל האש, ומתוכה יצאה המנורה מושלמת – מחוטבת ומעוטרת בגביעים, כפתורים ופרחים, מירכה ועד כנה.
עידוד רמוז כאן לאדם שתנאיו הסביבתיים וכישוריו אינם חוזים לו בדרך הטבע הצלחה בלימוד התורה. אמנם אם יכנס אל "כור ההיתוך", יתחיל ללמוד מתוך עמל ושקידה, מובטח לו כי גם בו תאיר המנורה וגם הוא יזכה לחלקו שלו בתורה.
מבנה המנורה מרמז על "שביל הזהב" הרצוי באישיות המכשירה את עצמה לקבל תורה: ששה קנים יוצאים מצידיה – שלושה מימין ושלושה משמאל, וכולם פונים אל הנר האמצעי. הקנים מסמלים את הסתעפות התכונות. המידות צריכות לפנות אל האמצע, להיות מווסתות בתבונה בדרך הממוצעת הנבחרת, היא דרך התורה.
ארון – מידות הארון "שבורות" : אמתיים וחצי אורכו, אמה וחצי רוחבו, אמה וחצי קומתו. אזהרה טמונה כאן לתלמיד חכם שגם אם למד תורה הרבה לא יחזיק טובה לעצמו ולא יחוש את עצמו מושלם, כי כל ידיעותיו נחשבות כאין לעומת התורה הקדושה הרחבה מני ארץ ועמוקה מני ים.
הארון מורכב משלושה ארונות: ארון העץ הפנימי מצופה משני צידיו בארונות זהב. גם היהודי מצווה לזכך את הנטיות החומריות שבו, עד שיהיה תוכו כברו, "מצופה" כולו בקדושה.
השולחן – שולחן הפנים בבית המקדש נושא הדרכה מקיפה לעבודת האכילה של היהודי. חלק ממידות השולחן שלמות, וחלקן – שבורות.
אורכו אמתיים – מידה "שלמה" , לרמז על יום השבת שהוא מעין עולם הבא, יום שכולו ארוך. בשבתות ובימים טובים יהיה שולחנו שלם, ערוך ביד נדיבה במטרה לענג את השבת במטעמים כיד ה' הטובה.
רוחבו  אמה – מידה "שלמה", לרמז שירחיב לבו לאורחים עניים ויביאם לסעוד על שולחנו.
קומתו – אמה וחצי, רומזת על רוב ימות השנה, ימי החול, שבהם יאכל רק לשובע נפשו, לא ירבה במותרות ובתענוגות, ויראה כאילו חסרה סעודתו ו"שבורה".
הכיור – יכין אדם בקרבו מאגר של מים חיים, שהם  רכים ומפייסים, ובהם ירחץ כל קפידה וחרון אף בין איש לרעהו. בדברי תוכחתו הנעימים ירחץ את נפשות החטאים וירבה אהבה ורעות בין הבריות.
עדיין רב הנסתר על הגלוי, כמוס הנושא וחתום מהשגתינו הקצרה. אך יחד עם זאת, מדברי הקדמונים הולך ונבנה לעינינו בנין מפואר: "עולם קטן" מול עולם גדול, דמות האדם, צלם אלוקים, המכוונת כנגד המקדש וקודשיו, ומטרתה לבנות בלב פינה, משכן להדר כבוד ה'.
לא זכינו. טרם נבנה המקדש בימינו, אך העיון ברעיונות הנובעים מן המקדש מצית בליבנו מחדש את השאיפה להקים בליבנו מקדש מעט, לצפות את מידות הנפש בזהב טהור, לתקוע יתדות של יראה בליבנו פנימה ולהאהיל עליהם ביריעות של תורה ומצוה. כך נבנה בליבנו משכן, למען שמו של ה' באהבה.