אנחנו משייטים על כביש מס' 5 בן עשרת המסלולים. למען האמת אינני יודע לאן אנחנו נוסעים. כששאלתי את מוריס על כך, הוא השיב ביובש: "זו הפתעה, ראביי, חכה ותראה". לאחר שגמענו לא פחות מעשרים וחמש מייל, פנה ימינה והחליק באלגנטיות היישר לתוך לועו של חניון אינסופי. מוריס טפח על כתפי, והודיע בחגיגיות: "כבר מגיעים. תיכף תדע בדיוק לאן. תאמין לי, ראביי, לא תתחרט".

מוריס מנווט את הג'יפ במבוך החניה במיומנות של ממש. "אני מבין שאתה מכיר היטב את המקום" – החמאתי לו. מוריס השיב מיידית: "אין מצב שאני לא מגיע לכאן לפחות פעם בשבוע".

ירדנו מהג'יפ, ולפנינו השתרע מבנה חד קומתי שתחילתו נראית וסופו אינו נראה. טיילת ארוכה ומטופחת מתפתלת בתוכו. "ראביי, אתה עומד עכשיו מול קניון העודפים הכי גדול ומשוכלל בעולם", הכריז מוריס בהתרגשות.

התבוננתי בחלונות הראוה באדישות מופגנת. "תגיד מוריס, מה מיוחד פה? זה לא עוד קניון אמריקאי טיפוסי? לא דברת על הפתעה או משהו כזה?"

מוריס, הפטריוט האמריקאי, עצר את הליכתו ופנה לעברי בנאום תוכחה: "עוד קניון? השתגעת? תראה מה קורה פה! יש לך פה חנויות של כל מעצבי האופנה המפורסמים. הנה תראה, פה מימין יש חנות של Calvin-Klein, והנה פה תסתכל חנות שלימה רק של Kenneth-Cole. לא מכניסים כלום חוץ מזה, והכול אוריגינל גרנטי. מה אתה חושב לך? פה זה לא בני ברק. פה זה אחרת לגמרי. פה זה קנית, לבשת, לכלכת, החזרת, וקבלת את הכסף במזומן. פה זה אמריקה, ראביי.

הנה... כן... תרים ת'ראש, ממול, מה אתה לא רואה? Ralph-Lauren, בכבודו ובעצמו, איי, איי, איי... כן, בטח, זה עם הסוס, מה חשבת לך, שוק רמלה לוד פה?"

מה אגיד לכם חברים, מעולם לא התאכזבתי כל כך מהפתעה.

אני, שעבודתי הלא גמורה בהיסטוריה, לא עסקה בקורות מעצבי בגדים מסחריים בני המאה ה-21, שאלתי בבורות: "ומה מיוחד בבגדים אלו?"

"ידידי היקר" - ענה מוריס - "זו המילה האחרונה בביגוד מודרני. כשאתה לובש חולצה של... ומכנסיים של... ועניבה של... וארנק של... אתה הופך לאיש אחר. אתה יותר חשוב, אתה משתייך אוטומטית לחברה אחרת. אתה נראה כמו מליון דולר".

"אבל אין לי מליון דולר" - השבתי בבושה.

"אל דאגה" - ענה מוריס בהתלהבות - "זה כל הרעיון. פה אתה קונה את הבגדים של הכי העשירים במחיר של הכי עניים. הכול פה ב"סייל", חמישים אחוז, זה מה שמיוחד פה. פה אתה יכול להרשות לעצמך להרגיש עשיר, גם אם אתה לא! אתה מבין? אתה קונה בזול, אבל פתאום אופס... הוקוס פוקוס, ואתה נראה ביוקר".

עדיין לא נכנעתי.

"אני לא מבין, מוריס, אף אחד הרי לא יודע שאני לובש חולצה של boss, זה הרי לא רשום על החולצה מבחוץ, נכון?"

"נכון מאוד", השיב מוריס, "אבל אתה יודע! זה לא מספיק? רק בשביל ההרגשה, אתה מבין? כשאתה לובש חולצה שלboss , אתה מרגיש בוס, וזה מה שחשוב. אתה נראה בוס ומרגיש בוס, סו אתה בוס".

אתם חושבים שלא קניתי? ועוד איך קניתי. הקסם האמריקאי פעל גם עלי. ניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר בבלוף אמריקאי טיפוסי. שזו הונאה עצמית, שזה משחק ב"כאילו". אבל עצמי לא כל כך הסכים. הוא טען שגם אם זה לא אמיתי, זה משתלם. עצמי דיבר איתי בעברית ממש: "אתה יודע כמה זה עולה בבני ברק? יש לך מושג כמה אתה חוסך פה? עזוב אותך ממוסר ואמת. תשאיר את זה לזמן אחר. תחטוף כמה שאפשר" - כך אמר לי עצמי, ואני השתתקתי באחת, שהרי דברים של טעם הוא טוען באוזני ו...קניתי. כן, כן... ועוד איך קניתי. חכמים הם האמריקאים.

בדרך חזרה, כששקיות של גדולי המעצבים, ממלאות את מושביה האחוריים של ה"לנד רובר", הרהרתי עם עצמי שבינתיים חזר לעצמו, עד כמה הבגדים עושים את האדם! אלא שאת הסוד הזה לא גילו באמריקה, ממש לא.

תגידו מה שתגידו, אין ספק שהבגדים שאנו לובשים, משפיעים על אישיותנו, עד שאפילו החכם באדם קבע כי (קהלת ט', ט"ז): "חכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים". בנוסח של ימינו נאמר: "המותגים עושים את האדם, ולפיכך דבריו נשמעים". אתם חושבים שאני קיצוני? שאין באמת קשר בין המותג לתחושת לובשו? צאו ובדקו בעצמכם, ותגלו שאף אתם נכשלתם לפחות פעם או פעמיים בחטא המותגים. אם זה לא היה עובד, הם היו נעלמים, הלא כן?

העובדה כי הבגדים משפיעים על אישיותו והרגשתו של האדם, אינה המצאה אמריקאית, אלא יהודית דווקא.

לכבוד ולתפארת

כאשר הקב"ה מצווה על משה להכין את בגדי הכהן הגדול, הוא אומר (שמות כ"ח, ב'): "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך, לכבוד ולתפארת". בציווי זה מורה הקב"ה למשה כי בגדי אהרן הכהן נועדו לפארו ולכבדו, על שכהן גדול מאחיו הוא, ובשליחותם הוא משרת את קונו. כשליח ציבור ראוי שיהיו בגדיו מכובדים, וכשיתבונן בהם יזכור את מעמדו המחייב: "כי אלה הבגדים לבושי מלכות הם", כדברי הרמב"ן.

ניתן לומר כי גם בגדי הכהן הגדול היו "ממותגים", אלא שהבדל עצום מבדיל בינם לבין בגדי הקניון האמריקאי. בעוד שבגדיו של אהרן הכהן נועדו להזכיר לו לפני מי הוא עומד, נועדו המותגים להזכיר למתבוננים באיש הלובשם, לפני מי הם עומדים.

כאשר יופי הבגדים משמש לעבודת ה', הם נועדו "לכבוד ולתפארת". ואילו כאשר הם משמשים להאדיר את לובשם בעיני אחרים, הם הופכים לעוד שקר אמריקאי. 

בגדים יודעים לדבר

בגדיו של בן ישיבה טיפוסי, אולי אינם עומדים בקריטריונים העכשוויים, אך פאר יש בהם ללא ספק. הם נועדו להזכיר לו עצמו כי הוא הובדל לעמוד ולשרת לפני ה' אלוקיו. הפסוק: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך, לכבוד ולתפארת" נכתב מיד לאחר הפסוק: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו, מתוך בני ישראל לכהנו לי". כשם שבגדי הכהן הגדול נועדו להמחיש את הבדלתו מאחיו, כך בגדיו של בן ישיבה נועדו להזכיר לו כי לפני ה' הוא עומד. ולכן, התנהגותו צריכה להתאים למעמדו המחייב. אם הוא אינו גאה בהם, אות היא כי אין הוא שלם עם תפקידו.

דבר אחד למדתי מהביקור בארה"ב. לפני שאנו יוצאים מן המכונית לעבר קניון השקר, הממותג והנוצץ, אנו נדרשים לשאלה: לאיזה מעמד אנו מבקשים להשתייך? לאחר שנשיב לעצמנו, ייקל עלינו למצוא את הבגדים הראויים למעמד, בו בחרנו. אם בן ישיבה יגוון את בגדיו במותגים אמריקאים, צרפתיים, איטלקיים או סיניים, הוא אמנם יישאר אדם טוב, אך בלובשו אותם הוא יוצא מכלל בן ישיבה, גם אם הוא נותר בין כותלי הישיבה. מותגים אלו לא יזכירו לו לפני מי הוא עומד, אלא כיצד צריכים אחרים לעמוד לפניו. הבגדים משייכים את האדם ומעידים על נטיותיו הפנימיות.