בין שמונה הבגדים שהיה על הכהן הגדול ללבוש בבית המקדש, בלטו בייחודם החושן והאפוד, שבהם היו משובצות אבנים יקרות. בחושן היו משובצות שתים עשרה אבנים, כפי שנאמר: "ועשית חשן משפט מעשה חושב... ומילאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן. טור אדם פטדה וברקת הטור האחד. והטור השני נפך ספיר ויהלם. והטור השלישי לשם שבו ואחלמה. והטור הרביעי תרשים ושהם וישפה, משבצים זהב" (שמות כ"ח, ט"ו- כ').

בתוככי החושן נתונים היו האורים והתומים, המכילים את השם המפורש של ה'. על כל אחת משתים עשרה האבנים שהיו קבועות בחושן היה חרות שמו של אחד השבטים. מלבד זאת היו חרותים על אבני החושן שמותיהם של: אברהם, יצחק ויעקב, והמילים: שבטי ישורון. שמות השבטים נרשמו על אבני החושן לפי הסדר שבו מופיעים שמות האבנים במקרא. שמו של ראובן נחקק על אבן ה"אודם", שמו של שמעון על ה"פטדה", שמו של לוי על "ברקת", וכן הלאה.

באמצעות אותיות השמות היה החושן משיב מענה לספקותיהם של ישראל. כאשר עלתה על הפרק שאלה בענייני הציבור, היה המלך שואל את פי הכהן הגדול, והאותיות המאירות על החושן היו מספקות את תשובת הקב"ה לשאלות אלו. את צירוף האותיות למילים ולמשפטים ידע הכהן לצרף באמצעות רוח הקודש ששרתה עליו.

השם שנחקק על כל אבן הצביע על השייכות שהיתה לשבט עם האבן שעליה נחקק שמו. שמו של השבט הצביע על מהותו, על תכונותיו ועל קשרו לבורא ולברואיו. החושן ייצג את כל תכונות השבטים ובו התאחד כל כלל ישראל. גם תשובת ה' שהאירה על החושן, היתה קשורה לקדושתו ולייחודו של העם כולו, ששם שבטיו נחקק על האבנים. קשר זה שאותו נשא הכהן על ליבו, קישר את השבטים לבורא וגם הורה את תשובת ה' לשאלות הציבור.

בדורו של יהושע, כאשר נתבעו ישראל על עוון המעילה שמעל עכן בחרם, הוברר עניין זה באמצעות אבני החושן. כל שבט שהיתה מצוה בידו, היה מגיהה אורה, וכל שבט שהיה בידו דבר עבירה, לא היה מגיהה אורה, וידע יהושע ששבט יהודה מעל בחרם, והפיל גורלות ונלכד עכן.

*

לרישום שמותיהם של שבטי ישורון היתה גם מטרה בפני עצמה, כפי שנאמר (שמות כ"ח, כ"ט): "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט... לזכרון לפני ה' תמיד". ה"זכרון לפני ה'", משמעותו שבאמצעות שמות אלו עלה זכרונם של שבטי ישורון לפני הקב"ה לטובה.

שתים עשרה האבנים המוזכרות בפרשה, הן אבני חן המהוות את ראשי הקבוצות של כל האבנים בעולם.

באבנים אלו טמונים סודות עד אין חקר. לא במקרה נקבע שמו של כל אחד מן השבטים באבן שעליה נחקק. כל שבט קשור לאבן שלו. הדברים הינם סגוליים ועמוקים ונכתב כאן בדרך הרמז חלק קטן ממסכת נכבדה זו.

נפרט את הטעם שבגינו יוחדה לכל שבט דוקא האבן שעליה נכתב שמו:

אבן 'אודם' ניתנה לראובן, כי פניו האדימו בחטא בלהה, כשבלבל את יצועי אביו. על חטא זה הוא הודה ולא בוש, והדבר נאמר למעלתו, כי הוא נחשב כאביהם של כל בעלי התשובה. אבן זאת נקראת 'רובין'. סגולתה שאשה הנושאת אותה, אינה מפלת נפלים. היא גם מועילה לאשה המקשה ללדת. אם שוחקים אותה ומערבים אותה באכילה ובשתיה, היא מועילה להריון, כמו הדודאים שמצא ראובן בשדה. היא נכתבת 'אדם' חסר ו', להורות על האדם, שאבן זו נושאת עמה בחביונה.

השם של שבט שמעון היה מפותח על 'פטדה', היא אבן ירוקה ככרתי, הנמצאת בכרכי הים. אבן זו ניתנה לשמעון, כי פניו של זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, הוריקו מחטא. כמו כן, כל אלו שחטאו משבט שמעון בבנות מואב הוריקו פניהם. דבר זה נרמז באבני החושן, כדי שידעו להתרחק מחטאים אלו, המכתימים את הנפש. סגולת האבן שהיא מקררת את הגוף ואת תאוותיו וממתנת אותו. גם תכונה זו מכוונת לחטאים, שיש צורך להציב בפניהם תריס, שיגן מפני הפורענות. האבן מצויה בארצות החמות, כמו שכתוב (איוב כ"ח, י"ט): "לא יערכנה פטדת כוש". כוש, היא ארץ חמה, ארץ שאנשיה נוטים לרדוף אחר התאוות, ועליהם למתן רדיפה זו.

לוי מפותח על 'ברקת', היא אבן הנוצצת כברק. זו האבן שתלה נח בתיבה, והיתה מאירה להם. היא ניתנה ללוי, מפני שבני שבט לוי היו מאירים בתורה, כמו שנאמר (דברים ל"ג, י'): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". סגולת האבן שהיא מחכימת לב ומאירת עינים. אם שוחקים אותה ומערבים אותה באוכל, היא מועילה לפתוח את הלב בדרכי החכמה.

יהודה היה מפותח על 'נופך'. גם אבן זו ירוקה ככרתי, וניתנה ליהודה כי הוריקו פניו במעשה תמר. יהודה התגבר על יצרו והודה ולא בוש, ובעטיה זכה שבטו למלכות עולם. פניו של יהודה הוריקו, גם כשחשדו אביו בחטא יוסף, כמו שכתוב (בראשית ל"ז, ל"ג): "חיה רעה אכלתהו", כשכוונתו ליהודה, שסימלו הוא אריה. כשבא יעקב לברך את בניו אמר לו (בראשית מ"ט, ט'): "מטרף בני עלית", שוב אינך נחשד במעשה זה. אז נעשו פניו זכים וזיוו הבהיק. סגולת אבן זו שכל מי שנושאה אויביו הופכים לו עורף, וכן כתוב ביהודה (בראשית מ"ט, ח'): "ידך בעורף אויביך". האבן נסכה כוחות גבורה בשבט יהודה, שנחשב לגיבור שבשבטים.

יששכר נכתב על 'ספיר', שצבעה תכלת. היא ניתנה ליששכר כי הם היו גדולים בחכמת התורה, ונאמר עליהם (דברי הימים א', י"ב, ל"ג): "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים". לוחות הברית נעשו מאבן סנפירנון שחצב משה. במתן תורה נאמר: "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כ"ד, י'), לרמוז למעלה הטמונה באבן. תכלת הוא צבע של ענוה, הבורא מתאחד עם מי שתכונתו ענוה ונמיכות קומה, כפי שנאמר (ישעיה נ"ז, ט"ו): "מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח". אבן הספיר מועילה למאור העינים וכן התורה מאירת עינים. האבן מועילה לכל כאב, כי היא משולה לתורה, המשכיחה כל כאב.

זבולון נכתב על 'יהלום', אבן לבנה הדומה לכסף והיא סימן לעושרו של זבולון, שנאמר בו: "זבולון לחוף ימים ישכון" (בראשית מ"ט, י"ג). זבולון שימש כסוחר בארצות רחוקות. את עושרו חילק עם שבט יששכר, לומדי התורה.

דן נכתב על 'לשם', המורה על הפיכת הקערה על פיה לרעה. שבט דן הפכו את הקערה, כי עשו את פסל מיכה, שהחטיא רבות את ישראל. הנחלה שנפלה לבני דן היתה קטנה עבורם, ולכן, הם התנחלו במחוז נוסף המרוחק מנחלתם הראשונית: "ויצא גבול בני דן מהם, ויעלו בני דן וילחמו עם לשם, וילכדו אותה... ויירשו אותה וישבו בה, ויקראו ללשם דן, כשם דן אביהם" (יהושע י"ט, מ"ז). השם לשם ליווה את שבט דן בארץ, והאבן שהיה בה שם זהה, איפשרה להם להרחיב את נחלתם ולשכון בה.

נפתלי נכתב על 'שבו' וצבעה טורקיז. סגולת האבן שהיא מושכת את האדם קדימה, ומגבירה את כושר הרכיבה שלו. מכיוון שהיא מחברת אותו אל הרכב ניתנה לנפתלי, שהיא לשון חיבור, כדברי לאה: "נפתולי אלקים נפתלתי" (בראשית ל', ח'). רחל בראותה כי היא עקרה, נתנה את שפחתה ליעקב, וכך התחברה לעתיד העם ולגורלה של אחותה, שזכתה להעמיד שבטים לעם ישראל. נפתלי היה גם קל רגלים כאילה ולכן, אבן זו התאימה לו.

גד נכתב על 'אחלמה', יש בה אדמימות. כשם שאבן האחלמה כולם מכירים אותה – כך שבטו של גד היו מרובים באוכלוסין. סגולת האבן שהיא מחזקת את הלב שלא יפחד בלכתו למלחמה, והיא נקראת 'אחלמה' מלשון חוזק. אבן זו נוסכת בטחון וחוזק בלב נושאיה.

אשר נכתב על 'תרשיש', שצבעה תכלת, כגוון הים. שבט אשר שכן לחופו, והוא התפרנס ממנו. סגולת האבן היא לעכל מאכלים. מי ששוחק אותה ומערבה במאכלו, משמין, והוא שכתוב: "מאשר שמנה לחמו" (בראשית מ"ט, כ'), תכונה זו נכתבה כאן כתוספת בריאות וחיים.

יוסף נכתב על 'שוהם'. סגולת אבן זו שהיא מקנה חן לאדם בעיני כל רואיו. במילה 'שהם' כלולות אותיות 'השם', וכפי שנאמר (בראשית ל"ט, ב'): "ויהי ה' את יוסף, ויהי איש מצליח", ומי שנושאה, דבריו יהיו נשמעים.

בנימין נכתב על 'ישפה', והיא כלולה מגוונים אדום, שחור וירוק. היא ניתנה לבנימין, לפי שנשתנה לבו לגוונים רבים, וחשב מחשבות אודות מכירתו של יוסף, האם לגלות את הדבר לאביו או לא. לכן, ניתנה לו אבן זאת, ונקראת 'ישפה' כבנויה משתי מילים – יש פה, והדבר מורה על מעלתו, שאף על פי שהיה לו פה, שתק ולא גילה את סוד המכירה, שהשכינה הסתירתו.

רחל, אמו של בנימין גילתה כוחות נפש עצומים למסור את סימני הסתר שהיו לה, לאחותה, כדי שאחותה לא תתבייש. תמונה מופלאה זו התגלתה פעם נוספת אצל נכדתה הגדולה, אסתר, שאף היא היתה משבט בנימין שמרה את סודה ולא גילתה את מוצאה, כפי שציווה עליה מרדכי.

*

לא כל אדם ראוי היה לשאת בגד תפארת זה. סגולותיו המיוחדות של אהרן הכהן, הן אלו שעשו אותו מוכשר וראוי לענוד את חושן המשפט. כוח רוחני זה הוריש לכוהנים שבאו אחריו. ליבו האוהב, הרחום והטהור של אהרן התאחד עם נשמות כלל ישראל כאשר נשא על ליבו את חושן המשפט.

משמעות הפסוק: "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו" (שמות כ"ח, כ"ט), כוללת בפנימיותה את הקביעה שאהרן נשא את שמות בני ישראל בתוככי ליבו. ליבו האוהב של אהרן מסוגל היה להוות סמל לדברי המשנה במסכת אבות, המתייחסת לתכונותיו של אהרן: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א', י"ב). אהבת ישראל זו סייעה אף היא להארה השמיימית שנראתה על חושן המשפט.