כיצד להרגיש את צער הזולת למדתי משתיקתו של מרן המשגיח שליט"א!! - ידידי הרב ג'. שיתף אותי בתחושותיו: לפני שנים מספר נולד לו ילד החולה בכמה מחלות נדירות רח"ל. התמודדות זו שנתה את חיי ביתו מן הקצה לקצה. ערב אחד הזדמנה לידו הזכות לקחת ברכבו את מרן המשגיח הגה"צ רבי דב יפה שליט"א  מביתו שברכסים לשיחה תורנית בבני ברק. בתחילת הנסיעה התפתחה שיחה ערנית ביניהם. ואז סיפר ג. לרב את קשיי ההתמודדות עם מחלת בנו. תקוותו הייתה  שיזכה לברכת הרב. ולייעוץ כיצד להתמודד נכון עם אתגר זה. הרב האזין לדבריו בשתיקה. ועד לסוף הנסיעה שתק , לא בירך ולא יעץ. פליאתו של ידידי הייתה רבה: שתיקה זו מה משמעה? בדרכם חזרה העז לשאול לפשרה של שתיקה זו. ענה לו הרב: ראה, כדי לברך, וכדי לייעץ צריך אני להרהר ובעיקר לחוש מה עובר עליך לאור הסיפור שספרת. כיצד אני  הייתי מתמודד במצבך ח"ו . וזו פשר שתיקתי. הרהרתי במצבך המורכב. חשבתי לעצמי לו אני הייתי במקומך כמה קשה היה לי לתפקד.  רק כאשר אני חש את הכאב והקושי אני יכול באמת לברך ולהתפלל. כעת שאני חש במעט את קשיי התמודדותך ברצוני לברכך ולהתפלל בעבורך שיהיה לך הכוח והחכמה משמים כדי לצלוח את הניסיון כראוי. סיים ידידי את דבריו ואמר: עברו חמש עשרה שנים מאז , אך לעולם לא אשכח את תחושת התמיכה  שהותיר בי  מרן המשגיח, תחושה זו נותנת לי הכוח להתמודד בס"ד עם הניסיון שנשלח עבורי משמים.

פרשת "תצוה" עוסקת בהרחבה רבה בלבוש הכוהנים בעבודתם במשכן ה', מלמדים אותנו רבותינו שמאחורי כל לבוש ולבוש כמו כל כלי המשכן מסתתרים רעיונות נשגבים שמהווים מוסר השכל והוראה לכל יהודי החפץ שיקויים בו הפסוק: "ושכנתי בתוכם" עליו להעמיק במסרים הצפונים הטמונים בפסוקי התורה. נאמר על אהרן הכהן: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כ"ח כ"ט) התורה מצווה ששמות בני ישראל יחרטו על החושן ואותם שמות יהיו על  "לב אהרן". ומה הטעם ששמות בני ישראל צריכים להיות דווקא על לב אהרן? מבאר הספורנו: "שיתפלל עליהם שיזכו במשפט". באיזה משפט עסקינן?! מפרש ה-אברבנאל: " שיזכור אהרן תמיד במחשבתו ותפילותיו את בני ישראל." כלומר, משפט זה הוא בעצם הדיון בהורדת השפע משמים עבור כל יהודי לפי צרכיו ומשאלותיו. אהרן הכהן שהוא עמוד התפילה של כלל ישראל, וכדי שיתפלל כראוי, מעומק הלב, לטובתם של ישראל, עליו לשאתם על הלב, תמידים כסדרם וללא הסח הדעת. כאן יש להתבונן בפשר הדבר: הלא עסקינן באיש הנשגב והקדוש ביותר בעם. וכי אם שמות אלו לא היו על לבו היה מתפלל פחות? וכי מיקומו של החושן משפיע על איכות תפלתו?!

מובא בספר: "אהל משה" דבריו הנפלאים של הסבא מקלם זצוק"ל ומוסר השכל בצדם: "נאמר על אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ומשום כך זכה לאהבת ולאהדת כלל ישראל. גם כאן כשנשא את שמות ישראל על לבו לא היה זה אך ה"שמות" החיצוניים גרידא, כי אם המהות הפנימית של כל אחד מהם. כי בהיותו אוהב ישראל אמיתי הכיר את פנימיות לבבו של כל אדם מישראל, את צרכיו, את דרישותיו. ובלבשו את "חושן המשפט" נשא את משפט בני ישראל וצרכיהם "על לבו לפני ה' תמיד.

ומסיים את דבריו בדברים נוקבים עד מאד בסוגיית יחסי האדם לזולתו: "עלינו ללמוד את "חברנו", והיאך יוכל ללמוד את חברו, אם אינו יודעו כלל ?! כמו לא ראהו מימיו, מנין ידע אם חברו ג"כ "מין אדם" ?! האם הוא גם מרגיש ברעב וקור? האם גם בשרו הוא בשר מכאיב, והאם גם צערו הוא צער אמת, הלא אינו מכירו? ואולי הוא עץ יבש ואבן פשוט?! ". כיצד א"כ ידע האדם ללמוד את חברו? מלמדנו הסבא מקלם: " כשיצייר האדם בדמיונו שכל מה שקרה לזולתו לטוב או למוטב, כאילו קרה לו בעצמו. רק בתחושה כזו יוכל להרגיש בצערו של זולתו, לישא בעול עימו, ולהתפלל לישועתו והצלחתו.

מלמדים אותנו חז"ל שזכותו של  אהרן הכהן בנשיאת החושן על ליבו נמצאה עוד שנים רבות קודם, בשעה שפנה הקב"ה אל משה רבנו לגאול את עם ישראל מעבדות מצרים התעכב משה רבנו שמונה  ימים במדבר, ולא רצה לילך  לגאול את ישראל וכל זאת מפני כבודו של אחיו  אהרן הכהן, ופירשו חז"ל את הציווי: "שלח נא ביד תשלח", ביד מי שאתה רגיל לשלוח, כלומר אהרן, שלא רצה לדחוק את רגלי אהרן וליכנס בתחומו. עד שאמר לו הקב"ה "וראך ושמח בלבו", שאעפ"י שהוא רגיל להשתלח ועתה נכנס משה במקומו, מ"מ היה לבו של אהרן מלא שמחה, כאילו היה הוא בעצמו ממלא תפקיד זה להיות גואלן של ישראל. ואמרו חז"ל: "ושמח בלבו, בלבו יותר מבפיו"!  (ילקוט שמות רמז קע"ב), ומה פשר הדבר: "יותר מבפיו" ? מפרש  שם המג"א בביאור :'זית רענן': "ששמחת לבו הייתה יותר ממה שאפשר לפרש בפה". כלומר ששמחתו  הייתה כה עוצמתית ומפרגנת עד שעברה על גדות לבו, שאין כל פה ולשון היכולים להביעה. פלאי פלאים.

וע"כ נאמר שם במדרש: "אמר ר' שמעון בן יוחאי, הלב ששמח בגדולת אחיו, ילבש אורים ותומים, שנאמר "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן" (ילקוט שם). לב רחב המכיל בקרבו מדה עליונה של שמחה בשמחת זולתו, הוא המקום המתאים שעליו להניח את האורים והתומים, כי לב זה מסוגל להרגיש את לבו של כל אחד מישראל ואת לב כולם יחד, ובכדי שתתקבל תשובה נכונה ע"י האורים ותומים, צריך לב שיבין וירגיש את השואל ואת שאלתו.

ולב אהרן שהשתתף בשמחת הזולת כאילו הייתה זאת שמחתו, ישתתף גם בצער הזולת כאילו היה צערו, ויהיו דברי האורים ותומים שעל לבו מאירים וברורים, כנאמר : "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו" וע"י כן ישא על לבו את זכרון כלל ישראל תמיד.

וכמו אהרן הכהן כך היה אחיו משה רבנו כפי הנאמר בתורה: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם"  מבאר הדרש רבה: מהו  הלשון: "וירא" ? - שהיה רואה בסבלותם ובוכה…והיה נותן על כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם שהרכין עצמו לשאת עֻולם       אתם יחד …" לאור הנ"ל אין הכוונה שעה כן משה רק כדי לעזור במשאם פיזית, אלא עיקר העקרים הוא כדי לחוש ולהרגיש בעצמו את סבל אחיו היהודים.

נסיים בדברי הגאון הגדול רבי מרדכי פאגרמנסקי זצוק"ל אודות היחס  הנדרש בין האדם לזולתו: "מי שאינו מרגיש ומשתתף בצערו של חבירו- קרוב לבהמה. ומי שיכול לשמוח בשמחת השני באמת ומעומק הלב כאילו היא שמחתו, קרוב הוא לדרגת מלאך!.

יה"ר שנזכה מתלמידיו של אהרן הכהן ושמות אחינו בני ישראל יהיו חקוקים על לבנו, נרגיש ונחוש את שמחת וצערו של כל יהודי באשר הוא.