בדרום ההיכל עמדה מנורת הזהב. המנורה היתה יצירה מרהיבה, שובה עין ביופיה, שהותכה באש קודש ויצאה ממנה בשלמות, מחוטבת ומעוטרת כפתורים ופרחים. כולה עשויה מקשה אחת, זהב טהור ומזוקק.

מנורה זו לא נעשתה כדי להאיר את המקדש. מלך מלכי המלכים הוא אורם של ישראל, ואין הוא צריך אור גשמי של בני אדם. עיקר ייעודה - להאיר לישראל באור רוחני, "להודיע שהשכינה שורה בישראל".

התורה מצוה את בני ישראל (שמות כ"ז, כ'): "ויקחו אליך שמן זית זך, כתית למאור, להעלות נר תמיד". שמן הזית שונה מיתר הנוזלים: "כל המשקים מתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב. כך ישראל אינם מתערבים עם העמים" (מדרש רבה שמות ל"ו, א'). היו אנשים בעם ישראל שניסו לא אחת להתבולל בין העמים ולהיעלם מן ההיסטוריה כיישות לאומית, אך לא הצליחו. העם נותר תמיד מובדל מכל העמים.

מנורת המאור בהיותה דולקת במקדש, היתה מפיצה את אור התורה. ממנה היה מגיע לעם שפע קודש של חכמה אלוקית. ככל כלי המקדש היתה המנורה עשויה בחכמה נעלמה. בגביעיה, בכפתוריה ובפרחיה רמוזים סודות עילאיים עמוקים. גם ברובד הנגלה לעין היתה במנורה סגולה לרומם את המתבונן בה ולהאציל על נשמתו השפעה רוחנית. תפקיד המנורה היה להזריח בעם ישראל את אור חכמת התורה.

בימים שבהם עמד המקדש על מכונו, היתה חכמת התורה מפכה בעוז בקרב העם. לימוד התורה היה עיסוקם המרכזי של רוב בני עמנו. גם העמלים לפרנסתם - היתה התורה בעיניהם עיקר, והיא היתה שיחם ושיגם. בתי המדרשות היו מלאים בתלמידים מבקשי תורה, ששתו בצמא את דברי רבותיהם.

מקור החכמה היה המנורה. כידוע, שמן הזית מסמל את החכמה: "הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה" (ברכות כ"ח, ע"א). אור שבעת הקנים סימל את החכמה האלוקית שמעל הטבע.

בימים עברו היתה נפוצה בעם תופעת הנבואה. דרגה גבוהה זו מביאה את האדם להתפשטות מן החומר. הנבואה מדלגת על מחיצות השכל ומעלה אותו להשגות שלמעלה ממנו. אמנם גם בדורות מאוחרים יותר, כאשר אבד חזון מישראל, קיים עדיין בקרבם  ה"שכל האלוקי", הוא רוח הקודש, הנאצלת רק על בני ישראל ומקורה בתורה הקדושה.

 היהדות אינה מכחישה את קיומן של חכמות נוספות. היא אינה שוללת את העיסוק בהן, כאשר חכמות אלו תחומות במקומן. השם "חכמה" מזכיר לכל בר דעת: "כח-מה'", כח מוגבל.

שבעת הקנים שבמנורה הם כנגד "שבע החכמות". כל החכמות שבעולם באות כולן ממקור עליון, והן הן יצירות של הקב"ה, אצולות מהחכמה העליונה שנתן הבורא לבשר ודם. תנאי אחד יכשיר אותן להתקיים בעולם (במדבר ח', ב'): "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" - כל הנרות צריכים להיות מכוונים כלפי הנר המרכזי, נר התורה, כדי להשתעבד לו ולהיות לו לעזר ולסיוע.

ידיעות נחוצות, כגון מדעי הטבע, שיש בחכמות החיצוניות, כלולות בתורתנו הקדושה. חכמי התורה שבכל הדורות בקיאים היו בחכמות ובמדעים והכירו את הוויות העולם, אף על פי שלא עסקו בהם באופן ישיר. התורה הקדושה הנמשלת לנר האמצעי, היא שגילתה להם את כל צפונות הטבע, ומסרה בידיהם מפתחות לחדרי החכמה.

יחד עם ההכרה בקיומן של חכמות נוספות, מזכירה המנורה את ההשקפה הצרופה, מתריעה לבל יהין אי מי לשלב ולמזג אותן עם חכמת התורה. לימוד התורה עצמו צריך להיות נקי מכל תערובת, חף מכל סיג. כל ניסיון של עירוב לימודי "השכלה" עם החינוך התורני, יביא ליצירת כלאיים שסופה כישלון חרוץ.

עקרון השמירה על אור המנורה הזך מומחש בחיזיון נורא הוד שראה זכריה הנביא, וכולו סמל וחידה (זכריה ד', ב'): "ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה". המנורה שראה זכריה תוכננה באופן שאינה נצרכת לקבל הספקת שמן למאור מבחוץ. היא שואבת אותו בעצמה. כיצד? על גבי המנורה מורכב כמין ספל כדורי ("וגולה על ראשה"). מן הספל יורדות שבע מוצקות (צינורות) אל שבעת קני המנורה. באמצעות המוצקות נמשך השמן מן הגולה אל הקנים. ומניין יורד השמן אל הגולה? "ושנים זיתים עליה, אחד מימין הגולה ואחד משמאלה". הספל שעל גבי המנורה קולט שמן ישירות מן הזיתים ומזרים אותו אל נרות המנורה.

ייחודה של המנורה - במקוריותה, בהיותה בלתי תלויה בגורם חיצוני. מעצמה וממקורה היא נובעת ומתברכת. הווי אומר, עצמאותה של המנורה היא הגורמת לאור להיות צלול וזך. זהו התנאי לנר התמיד שלא יועם זיוו.

אף חכמת התורה נשמרת בטהרתה רק כאשר אין מערבים בה חכמות חיצוניות. זה היה סוף דרכם של רבים שביקשו למזג השכלה נוכרית עם התורה הקדושה. לא זו בלבד שהמזיגה לא עלתה יפה, אלא שה"משכילים" הללו נטשו את התורה ודבקו בעמים ובמנהגיהם. רק אותם ישיבות ובתי אולפנא שלא כללו השכלה חיצונית בלימודיהם, החזיקו מעמד ברוחות הזמן. רק בהם נשמר אור התורה המקורי, והוא ממשיך לעבור מדור לדור.

בעוונותינו חרב בית המקדש ונותץ ההיכל. כלי המקדש הלכו בשבי, נגנזה המנורה הטהורה. אך לא לחלוטין.

אור תורה לא נגנז גם בגלות הארוכה. עדיין דולק נר התמיד, יוקד לנצח בהיכלי התורה ומקרין על העם. פרשת "תצוה" העוסקת בהדלקת המנורה בבית המקדש, מזכירה לנו לשמור על הנר בטהרתו, להרים על נס את לומדי התורה, שומרי הגחלת. להבעיר בבזיכים רק מסורת צרופה ומזוקקת - שמן שלא נמהל בשאר השמנים.