זה ימים מספר שנחמן שם את עיניו על הבוטיק הגדול לנעלים העומד במרכז העיר. אנשים נכנסים ויוצאים, והכספים מתגלגלים שם מיד ליד. עיניו הביטו בשקיקה: לו הייתי נופל על מקום כזה, לא הייתי צריך ל"עבוד" חודשיים, היה מהרהר לעצמו.

בעת המעקב אחר המתרחש בחנות הנעלים, הבחין כי מדי יום בטרם שעת סגירת הבנקים, יוצא נער מן החנות, ובידו תיק עור, בו מונח סכום הרווח שנכנס עד לשעה זו, כדי להפקידו בבנק.

יותר מזה לא היה צריך, הכסף נמצא, רק צריך לקחת. אלא, שלקחת כך ברחובה של עיר מול עוברים ושבים, אין זה מן הנימוס, ואף לא מן ההגינות וההגיון.

בצהרי היום טרם סגירת החנויות, נכנס נחמן ידידנו אל חנות אופנה יוקרתית. פנה אל המוכר ברשמיות והודיעו: "אני שליחו של מנהל עסק פלוני, מבקש הוא לרכוש לעצמו חליפה מהודרת, המחיר כלל אינו משנה, אלא שאין ביכולתו לבוא בעצמו מפאת עיסוקיו, ואני מבצע את שליחותו".

פני המוכר אורו: "הגעת אל המקום הנכון. אך אמור נא מהי מידתו, ונמצא את אשר יבקש".

כאן החמיץ נחמן את פניו, כמו נטרד בדאגה אמר: "הו, זו בעיה, שכחתי לשאול את מידותיו..." כמעט ופנה ללכת, אלא שברגע האחרון סב על עקבותיו וקרא: "יש לי רעיון, נמצא אדם מן העוברים והשבים שמבנהו דומה לאדוני, ונמדוד את החליפה לפי מידתו". ובעודו מדבר הרים את אצבעו והצביע אל הנער מחנות הנעלים העובר ותיק העור בידו, "הנה נער זה, במידות גופו, דומה לאדוני".

מיהר המוכר אל אותו נער שעליו הצביע השליח, ושאל: התואיל לבוא ולמדוד חליפה יקרה?" נו, וכי עשיר הוא בכדי לסרב למדוד חליפה יקרה? מיהר ובא אחר המוכר, שנתן לו חליפה מהודרת וביקש ממנו ללבשה.

בעודו לובש את החליפה ומביט מול המראה כדי לראות את עצמו בחליפה כה מהודרת, שכח את שליחותו והניח את תיק העור כלאחר יד על רצפת החנות. לרגע זה בדיוק ציפה מיודענו, אשר מיהר, נטל את התיק ופתח במרוצה, ונתערב בין האנשים.

לפתע נתעשת הנער באחת, הבחין באסון שקרהו, ביקש לרוץ אחר הגנב ולתפסו, אלא שהמוכר נעמד למולו, ושאל: "לאן זה תמהר?"

"האינך רואה, גנבו לי את התיק". זעק הנער.

אולם זעקותיו נפלו על אזניים ערלות: "פשוט נא את החליפה היקרה, לאחר מכן תוכל לרדוף אחר מי שתרצה, כל עוד אתה לבוש בחליפתי לא תוכל לעזוב".

* * *

היצר מפתח אותנו להתעטף בגלימה לא לנו. אנו נסחפים ונהנים מן המראה, ובעוד שאנו "נראים טוב", נעלמת החבילה המלאה ואיננה.