כדי לנצח במירוץ ה"ראלי דקאר" היוקרתי, ולסיימו כאלוף העולם, גמע ג'ינייה דה-ויליירס כ-9000 ק"מ.

אין ספק כי ליכולות הנהיגה של ג'ינייה, היתה השפעה מכרעת על זכייתו בגביע, אך באותה נשימה ניתן גם לומר כי לרכב שהעמידה לרשותו חברת פולקסווגן, נודעת חשיבות לא פחותה. מדוע? כיון שכולנו מסכימים כי כדי להוציא אל הפועל את יכולות הנהיגה של ג'ינייה דה ויליירס, הוא נדרש לכלי רכב, בלעדיו יוותרו יכולותיו "על הנייר" בלבד.

כנהג מירוצים, כך המנהל. גם הוא נדרש ל"כלים", כדי להוציא את יכולותיו הניהוליות מן הכוח אל הפועל. ניתן לומר כי המשאבים העומדים לרשותו, דומים מאוד לכלי רכב העומד לרשותו של נהג מירוץ. אמור מעתה, כשם ששימוש מושכל ברכב יגביר את סיכויי הנהג לזכות בתואר הנחשק, כך שימוש מושכל של מנהל במשאבים העומדים לרשותו, יגבירו את סיכוייו להגיע אל ההצלחה.

אלא שהבדל מהותי יש בין משאבי הנהג למשאביו של המנהל. בעוד שהמשאבים שהועמדו לרשותו של דה-ויליירס גולמיים הם ודוממים, המשאבים העומדים לרשות המנהל הינם מורכבים ביותר. הם חושבים, מרגישים, רגישים ואף תודעה יש להם – הם בני אדם.

מנהל או מנהיג?

כדי "להשתמש" באנשים באופן מושכל, נדרש המנהל להפוך ממנהל למנהיג, ממפקד למצביא. המנהל המוצלח, הוא זה המכיר את יכולותיהם של עובדיו, ומשתמש בהם כדי להגיע אל היעד אותו הציב לעצמו. מנהיג הוא מי שמסוגל להפוך את יעדיו ליעד אנשיו. עובדי המנהיג אינם עובדים עבורו, הם עובדים עבור עצמם, יעדיו – יעדיהם, והצלחתו - הצלחתם.

הגדרה זו מובאת בתשובת החבר למלך כוזר, לשאלתו מיהו חסיד? וכך עונה החבר למלך:

"החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם, ומספק להם את כל צרכם במידה נכונה. הוא נוהג בכולם בצדק, לא יעשוק איש מהם, ולא ייתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו. כי על כן, הוא מוצא את כולם בשעה שהוא צריך להם, נשמעים לו, ממהרים להיענות לקריאתו, עושים ככל אשר יצוום, ונזהרים מכל אשר יאסור עליהם".

הפיכתו של מנהל למנהיג תנאים רבים לה, אלא שתנאי ראשון הוא שעליו להנהיג את עצמו. בלעדיה, גם אם יתגשמו כל התנאים כולם, לא יהפוך למנהיג. התכונה הבסיסית הנדרשת ממנו היא ענווה. כאשר מבחינים העובדים כי מנהלם אינו מייחס את הצלחתו לעצמו, אלא ליכולותיהם ולמאמציהם, הם יהפכוהו למנהיג. אם לא יצליח במשימה זו, הוא יוותר מנהל בלבד.

את התוצאות יחוש המנהל, כאשר יבקש לרתום את עובדיו ליעדו הבא. הוא יגלה כי עובדיו המסורים, אכן מבצעים את הוראותיו במדויק, אך הוא יחוש כי חל שינוי כלשהו בתפוקתם הרגשית. הוא אינו יודע כי עובדיו של מנהיג, תורמים להצלחתו, הרבה יותר מאשר עובדיו של המנהל. ומכאן נובע סוד הכשלון.

הענווה, קסם יש לה. מושכת היא אל נושאה את בני האדם כפרפרים אל האור. ענוותנותו של מנהיג גורמת לעובדיו להעריצו. היא מלמד אותם כי כאשר תבוא ההצלחה, יידעו כולם כי יש להם, לעובדים, חלק לא מבוטל בה. המנהיג העניו גורם לעובדיו לחוש כי בלעדיהם אין הוא מסוגל להגיע ליעדיו, כי כישוריו הניהוליים יוותרו חסרי תועלת ללא תרומתם המכרעת.

הענווה היא ההופכת מנהל אפרורי למנהיג נערץ.

המנהל היהודי הראשון

כשיצאו בני ישראל ממצרים, מעבדות לחרות, הם הוצרכו למנהל, שיוביל אותם אל חוף מבטחים, מעבדות במצרים לחירות יהודית. אלא שכדי להצליח במשימה זו, כדי להעבירם את המדבר הנורא, תוך התמודדות מול תלונותיהם ואישיותם המורכבת, שעוצבה בשנות עבדותם, לא יספיק מנהל מוצלח. לתפקיד זה דרוש מנהיג. רק הוא יצליח לרתום את עמו ליעדיהם הגשמיים והרוחניים. ואכן, ניתן לומר כי על אף הקשיים המרובים בהנהגת האומה, הצליח משה בתפקידו והוביל את העם עד לשערי הארץ המובטחת. הצלחתו של משה בניהול האומה המתחדשת, מקורה בענוותנותו. לא בכדי מעידה התורה כי (במדבר י"ב, ג'): "האיש משה ענו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה".

כעוצמת הענווה עוצמת המנהיגות, וכעוצמת המנהיגות סיכויי ההצלחה. במשך שנות נדודי בני ישראל במדבר, משה רבינו לא שבע נחת מבני עמו, ואף 'אופוזיציה' פעילה התפתחה מולו. הוא נחשד במעילה בכספי ציבור, במינויים פוליטיים ובהתנשאות. הסיבה שאופוזיציה זו לא הצליחה לסחוף לשורותיה אלא חברים מועטים בלבד, נעוצה בעובדה שיותר מפעם אחת ניתנה לבני ישראל אפשרות לחזות בענוותנותו של משה מנהיגם.

כאשר ביקש הבורא להשמידם לאחר חטא העגל, הוא אמר למשה (דברים ט', י"ד): "הרף ממני ואשמידם, ואעשה אותך לגוי גדול". אלא שמשה סירב להצעה ה"מפתה", והתעקש להצילם, עד שהוא מציב תנאי בפני בוראו (שמות ל"ב, ל"ב): "אם תשא חטאתם, ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת". מיהו האיש שיוותר על כסאו למען מצביעים כפויי טובה? רק עניו אמיתי יוכל לעמוד בנסיון זה.

ענווה ושקיפות

דוגמה מאלפת נוספת להנהגתו המעשית של העניו, מופיעה במדרש תנחומא לפרשת פקודי. "אמר משה, יודע אני שישראל רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן, התחיל לעשות חשבון עמהם... עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, שעשה מהן ווים לעמודים, ולא היו נראים. התחיל עומד תמה ואומר: עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי, לומר שאני נטלתי אותם, והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקב"ה את עיניו ותלה עיניו וראה שהיו עשוים ווים לעמודים, התחיל להשיב להם בקול רם (שמות ל"ח, כ"ח): 'ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים', באותה שעה נתפייסו ישראל, מי גרם לו? על ידי שישב ועשה חשבון...".

משה רבינו אינו דורש מן הציבור לכבדו על שזכה למידות תרומיות. הוא נוהג כשאר בני האדם. כשם שכל אדם נדרש להציג חשבון בסיום עבודתו, כך נהג משה בענוותנותו. הענווה דורשת ממנו לנהוג כאחד האדם. הצגת חשבון ההוצאות לבניית המשכן אין בה משום פחיתות כבוד בעיניו, שהרי כאחד האדם הוא, ומה השתנה כבודו מכבודם של אחרים?

האדם כמנהיג

ואם תשאלו, מה לתורת ההנהגה ולנו האנשים ה"רגילים", אענכם דבר. כולנו מנהיגים!!! כולנו, בדמות בני משפחה, בעל או אשה, ילדים וילדות, הזקוקים להנהגה. חוסר הצלחתנו להנהיגם, מלמד כי דילגנו על תנאי ההנהגה – על הענווה.

בני המנהיג יקיימו את בקשתו מתוך הערצתם אותו. בעוד ילדי המנהל יעשו את רצונו בידיהם בלבד, יעשו בני המנהיג את בקשתו גם בליבם.

בענוותנותו מעיד העניו כי אין הוא מייחס לעצמו מאומה. כשם שלא יתגאה אדם בהצלחת אחרים, כך לא יתגאה העניו בהצלחת עצמו, שהרי הצלחתו, לא ממנו היא באה, אלא מהכוחות שהנחילו הבורא.

יסוד זה מובא באגרת הרמב"ן, וזה לשונה: "כי המתגאה על הבריות הוא מורד במלכות שמים, כי הוא מתפאר בלבוש מלכות ה' יתברך שמו, שנאמר (תהלים צ"ג, א'): 'ה' מלך גאות לבש'. ולמה יתגאה לב האדם? אם בעושר, ה' מוריש ומעשיר. ואם בכבוד, הלא לאלקים הוא. שנאמר (דברי הימים א, כ"ט): 'והעושר והכבוד מלפניך', ואיך יתפאר בכבוד קונו. ואם מתפאר בחכמה, (איוב י"ב, כ'): 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח'. נמצא הכל שווה לפני המקום, כי באפו משפיל גאים וברצונו מגביה שפלים. לכן, השפל עצמך וינשאך המקום".

אין הענווה מתגלה בעת שבה מכופף האדם את ראשו בפני גדולים ממנו, שהרי גדולים הם ממנו, ובמה יתגאה עליהם? תפארת הענווה מתגלה כאשר נוהג בה האדם גם מול פחותים ממנו. כאשר הוא נוהג במידה זו עם עובדיו הכפופים לו, עם בני ביתו, או אז קושרת הענווה לראשו עטרת מלוכה.

וכבר נאמר (משלי ג', ל"ד): "ולענווים יתן חן".