המשכן היה אמור ללוות את ישראל מלכתחילה רק בימי הליכתם במדבר. כאשר יבואו אל המנוחה ואל הנחלה ויכנסו לארץ ישראל, היו ישראל אמורים לבנות במקומו מקדש של קבע בירושלים, ובו תשכון השכינה תדיר.

אולם נתארכו הזמנים, חלפה תקופת יהושע ותקופת השופטים, חלפה גם תקופת דוד, ששאף בכל לבו לבנות את בית המקדש בימיו. הבנין נבנה על ידי שלמה 440 שנה לאחר כניסת ישראל לארץ.

גדול היה כבוד הבית שנבנה על ידי שלמה המלך בירושלים. באמצעותו נפתחו אוצרות של שפע לישראל ולעולם כולו. כל מין שהקריבו במקדש היה מביא ברכה לכל מינו בארץ, והשפע התרבה. בני ישראל שאבו מהמקדש עוז ותעצומות רוחניים, ובכללם נבואה ורוח הקודש. השראה רוחנית עילאית, היתה מנת חלקם של בני עם סגולה בעת עלותם לרגל למקדש כדי לראות ולהיראות לפני השכינה.

למרות כל זאת היתה עדיפות מסויימת דוקא למשכן שבמדבר על פני בית המקדש שבירושלים. בבתי המקדש שלטו במרוצת הזמן ידי צר ואויב עד שחרבו. לא כך עלה בגורלו של המשכן. הוא אמנם חדל מלשמש בתפקידו ונגנז, אולם ידי זרים לא שלטו בו. המשכן נחתם בחותם של נצח.

מדוע שפר חלקו של המשכן משל בתי המקדש? ממדיהם והדרם של בתי המקדש עלו עשרות מונים על המשכן שבמדבר. ואם כן, במה זכה דוקא הוא למה שלא זכו הם?

לדברי ה"ספורנו" (שמות ל"ח, כ"א) מה שגרם לבתי המקדש להחרב בידי זרים, היה חסר רוחני בעת בניינם. אמנם חומרי הגלם של המשכן היו דלים מאלו שהושקעו בבתי המקדש, אולם המשכן נבנה בידי צדיקים, קדושי עליון, והם נתנו לו את העוצמה להיגנז בתמימותו.

תוקפו ועוצמתו של המקדש היו תלויים באיכותם של מקימיו. ככל שגדלה מעלת קדושת העוסקים בבניינו, כך גדלה השראת השכינה עליו. ואומנם, בדרגת השיא הרוחני שהיתה בהקמת המשכן, לא היה מסוגל גוי מתנכל לגעת, וכל שכן שלא יכול היה להחריבו.

יש כאן ביטוי לגישה היהודית, השונה בתכלית מזו של אומות העולם. תפיסת האומות היא שהפאר החיצוני הינו חזות הכל. לדידם, אין כל חשיבות לאישיותו של המבצע, ובלבד שהיצירה תהיה הדורה ביופיה. לעומתם, דוגלים ישראל בשיטה שהפנימיות היא הקובעת, והיא המעניקה לבית את חוסנו ואת יציבותו. קיימת הבחנה מהותית בין ישראל לעמים, והבדלה זו מוצאת את ביטויה גם ביצירות היוצאות מתחת ידיהם.

אמנם אין איסור לשתף נכרים בייצור כלי המקדש או בבנייתו, אולם יש לשיתוף זה השלכות על איכות המעשים, ואיכות רוחנית זו עתידה לתת את אותותיה ברבות הימים. המשכן שנבנה כליל מתוך קדושת ישראל, הוצק על יסודות איתנים שלא ניתן היה למוטטם לעולם. מה שאין כן בתי המקדש, שביצירתם שותפו גם אנשים שאינם מבני ברית.

מלבד העובדה שעצם קדושת בן ישראל הינה גדולה ונשגבה, קיימת נקודה עקרונית נוספת שבה גנוז השוני בין מעשיהם של ישראל לאלו של העמים. אצל עם ישראל קיים מושג "לשמה", כלומר, שמעשיו של האדם נעשים מתוך כוונת לב טהורה לשמו של ה'. גרעין טהור זה נעדר ממעשיהם של בני האומות.

בנקודה זו מתמצה ההבדל שבין המשכן שהורתו ולידתו היו בקדושה, לבין בתי המקדש שביצירתם התערב כח זר. כוונת ה"לשמה" היא זו שהקנתה למשכן את כח עמידתו הנצחי.

אמנם בכל מצוה מצוי גרעין קדוש של "לשמה", אולם יצירת המשכן עלתה על כולנה, בהיותה כל כולה מיוסדת על אדני טוהר המחשבה. המושג "לשם שמים" קיבל במלאכת המשכן את מלוא ביטויו.

בבנין המשכן השתתפו "חכמי לב". ביטוי זה משמעותו שלמלאכת בנין המשכן הוזקקו ישראל לא רק לאמנות של ידים, אלא לפנימיות של לב, והיא היתה המרכיב העיקרי בבנין.

אפילו גביית הכסף ושאר החומרים שהוצרכו למשכן, צריכה היתה להעשות מתוך כוונה טהורה זו. זוהי הסיבה שהתורה ציוותה שחכמי הלב יתעסקו לא רק בעשיית המשכן וכליו, אלא גם בניצוח על מגבית החומרים, כפי שהעידה התורה (שמות כ"ח, ה'): "והם יקחו את הזהב וכו'". גם הרמת התרומות היתה צריכה להתבצע בקדושה, וכפי שנאמר (כ"ה, כ'): "ויקחו לי תרומה", "לי – לשמי" (רש"י שם). כל מלאכת המשכן חייבת היתה להתבצע לשם שמים.

לאור דברים אלו נוכל להבין את פשר האריכות הרבה שבה מתוארת מלאכת המשכן בתורה. אריכות רבה זו באה להצביע על קורת הרוח שהיתה לבורא מהמשכן. לא זו בלבד שישראל זכו להשכין את השכינה בקירבם, אלא שכל מעשיהם נעשו כתורה שלמה וחביבה בעיני ה', עד שנוצר צורך לפורטה ולחזור ולשנותה, כחפץ החביב על בעליו שבכל עת הוא חוזר וממשמש בו.

הנסיון מוכיח כי במקרים לא מעטים קיים מרחק רב בין עולם המחשבה לעולם המעשה. קורה לעתים שהתוצר הסופי שונה עד לבלי הכר מכפי שתוכנן. דברים אלו נכונים בעיקר מבחינת הכוונות וטהרת המחשבות. עינינו רואות שגם רעיונות גדולים וקדושים - כשהם מגיעים לשלבי ביצוע, מתערבים בהם שיקולים זרים, וקדושת הרעיון המקורי מעורבת בהרבה פניות זרות.

לכן, באה התורה להדגיש שבמשכן היה המצב שונה. הביצוע תאם למחשבה באופן מלא, וכפי שכתוב (שמות ל"ט, א'): "כאשר ציוה ה' את משה".