הוא, המלשין של העיירה, זה שמנסה בכל דרך למצוא חן בעיני ראש העיר, מפקד המשטרה ומושל המחוז. בדרכו, הוא מוכן לרמוס ולדרוס כל עובר ושב. כל אשר נקרה בדרכו, עלול ליפול קרבן ללשונו הרעה. מעולם אינו נושא פנים לדל או לעשיר, ואף אינו נוהג להעלים עינו מעבירות קטנות. על הכל הוא בא בחשבון באזני ראש העיר או המושל, המתגמלים אותו באופן מכובד, כדי שימשיך "לזמר" באזניהם.

בכך הפך להיות מושא לשנאתם של כל בני העיר. הפחד והשנאה שימשו בערבוביה, וכל מי שרק נתקל בצדודיתו, סובב את ראשו.

גדולה היתה איפוא השמחה, ביום בו התפרסמה השמועה, כי לא עוד! מהיום הקיץ הקץ לזמירותיו של המלשין. הוא כבר אינו כאן, הלוך הלך לו לעיר אחרת.

מאחר שמקצוע אשר נרכש בעמל של שנים, לא מחליפים כה מהר, כך גם הוא לא מצא סיבה מוצדקת לחפש מקצוע אחר. עד מהרה ידעו כל בני העיר החדשה על פגיעתו הרעה של האיש שמקרוב בא, ונשמרו ממנו, כשם שנשמרו בני העיר הקודמת.

לאחר מספר חודשים שהתגורר בשכירות, החליט כי העיר מצאה חן בעיניו, וכדאי לבנות במקום בית לתלפיות. אך עד מהרה גילה כי אין, ולו פיסת קרקע אחת, פנויה עבורו. כל מקום שמצא חן בעיניו, התברר שהוא נמכר, הושכר, הוחכר, הולאם, ועוד כהנה וכהנה תירוצים כיד הדמיון הטובה. הצד השווה שבין כולם הוא, שאיש מבני העיר אינו מוכן לתת לו, ולו שטח קטן, לבנות עליו את ביתו.

פנה ישירות אל מושל המחוז, ורמז לו כי הגיע זמן פירעון השטר. מצפה הוא לתגמול על הלשנותיו, ושטח מתאים לבניה יהיה בבחינת 'דבר בעתו מה טוב'.

המושל, הצהיר בנדיבות: "ראה ידידי, כל קרקע שתמצא פנויה ללא בעלים, שלך היא במתנה ממני. רשות נתונה לך לבנות עליה את בית חלומותיך".

יצא האיש מעודד מבית המושל והחל תר אחר שטח אדמה מתאים. לאחר חיפושים לא ארוכים מצא בקצה העיר שטח נרחב, מכוסה שכבת כפור עבה, עומד שומם ללא שילוט, ללא גידור, ללא סימן. מתאים בדיוק להגדרת המושל.

כבר למחרת נערמו במקום ערימות לבנים, מלט, חול, חצץ ושאר חומרי בנין. הפועלים החלו עוסקים במלאכה במרץ. נדבך אחר נדבך, שורה על גבי שורה. קומה וקומתיים כבר גבהו מעל פני הקרקע. כבר ניתן היה להבחין כי כאן יעמוד בית הדומה יותר לארמון מלכותי מאשר לבית מגורים. הסתובב האיש מאושר בין הפועלים, כולו קורן מאושר ושמח כילד קטן על כל אבן נוספת המונחת בארמונו העתידי.

למרבה פליאתו הבחין כי אנשים רבים שמחים יחד עמו בשמחה זו. יושבי העיר, שמעולם לא הצהיבו לו פנים, באים בהמוניהם לאתר הבניה, מביטים בארמון המוקם, ומחייכים במלוא שפתיים. הם פשוט נהנים, אין ספק.

"מדוע אתם שמחים כל כך?" תפס האיש את אחד העוברים והשבים בדש בגדו ודרש תשובה.

"לא כלום, בסך הכול נהנים לראות".

"האם אין הארמון יפה בעיניכם?"

"לא ולא. אדרבה, מדהים הוא ביופיו".

" אם כן, מהי מסכת החיוכים הזאת?" דרש המלשין לדעת.

ראה האיש כי כלתה אליו הרעה וגילה את הסוד: "אמנם הארמון נהדר, אך עוד מעט יבוא הקיץ, הקרח יפשיר, והארמון המפואר יטבע בנהר השוצף שעליו הוא נבנה..."

 *           *           *

 באם הארמון שאנו בונים לא יעמוד על בסיס איתן, עלולים אנו לגלות כי כל ההשקעה שהשקענו, סופה לרדת לטמיון.