כשששון מגיע הביתה, כל הרחוב יודע.

ששון הוא נהג משאית בטון בשנות החמישים לחייו. אדם שתמיד סבר פניו זעופות, בדרך כלל הוא או כועס או לא מרוצה, ולפעמים שניהם יחד.

החיים הם שעשו אותו כזה, בהיותו ילד, דווקא חלם להיות דוקטור, אבל ציוניו הגרועים בתיכון, יחד עם המחסור במזומנים מצד ההורים, לא נתנו לו יותר מדי סיכויים בכיוון. את הקריירה שלו כנהג משאית הוא התחיל עוד בצבא, ומאז הוא יושב בקבינה של המשאית מביט על כל העולם מלמעלה, וכועס.

הוא כועס על שלא הצליח במבחני הבגרות, הוא כועס על שלהורים שלו לא היה כסף, הוא כועס על המוצא שלו, הוא כועס על הילדים שלו שלא עושים לו נחת, הוא כועס על החברים שלו שלא מתייחסים אליו מספיק יפה, הוא כועס על כל העולם.

הכי הוא כועס, כשהוא מגיע הביתה בשש בערב אחרי יום עבודה מפרך, נכנס לרחוב הצר שבו הוא גר עם משאית הבטון הענקית שלו, והמכוניות החונות לאורך הכביש מפריעות לו לתמרן לכיוון החניה שלו. אז כל השכונה יודעת שששון הגיע. הוא צופר במלוא העצמה, צועק בכל הכוח, וכשמישהו מתמהמה מלהזיז את הרכב שלו כדי שששון יוכל לעבור בקלות, הוא מגביר את קולו ומאיים על נפשו של בעל הרכב באשר הוא.

השכנים כבר מכירים אותו. הם נזהרים להצמיד את המכוניות היטב למדרכה, לפעמים מחנים אותה ברחוב הסמוך רק כדי לא להרגיז את ששון ולהתקל בו כשהוא כועס. הם ממש פוחדים.

כולם דיברו איתו. האשה, הילדים, ההורים, החברים. אבל שום דבר לא עוזר, ששון כועס.

היה זה באחד הימים הקשים ביותר שהיו לששון בתור נהג משאית. כל היום הוא נשרך בפקקים מעייפים, וכשכבר הגיע לאתר הבניה, מוכן לפרוק את מטען הבטון מהמערבל, התברר, שהקבלן שאמור לפקח על העניין איננו. הדם של ששון עלה למקום הכי גבוה שאפשר במוח. הוא איים לשפוך את תכולת הבטון בחזית האתר ולתקוע את העבודות לימים ארוכים. רק התזכורת שהמשכורת שלו בידיים של הקבלן מנעה ממנו לעשות שטויות. עוד שעה ארוכה התעכב ששון באתר הבניה, הרבה מעבר למה שהיה צפוי. הוא יצא משם כועס על כך שיאחר הביתה, וכעס עוד יותר כששוב נתקע בפקקים שבדרך.

כשנכנס לרחוב הצר שלו, הוא כבר עמד על סף התפוצצות אטומית.

וכמובן, שוב ידעו כולם שששון הגיע הביתה.

הצעקות הקבועות, האיומים, הקללות, כל אלו היו הפעם בעצמה גבוהה יותר מאי פעם. אבל הכי גרוע קרה כשששון כבר עמד להיכנס לתוך החניה וגילה כי מכונית מרצדס מבריקה ונוצצת חונה בחניה שלו.

הדם עלה לו לראש. החניה שלו תפוסה.... חוצפה שכזאת... מרצדס מפוארת חדשה ונוצצת עם הניילונים על המושבים חונה בחניה שלו...

ששון ראה בכך עלבון אישי, כאילו ידע בעל הרכב על החלום שלו למרצדס, והחנה אותה שם כדי לומר לו: "לי יש, לך אין!".

ששון איבד שליטה. הוא סובב את המשאית לאחור, הרים את מערבל הבטון, ובשמחה לאיד שפך את כמות הבטון שנשארה במשאית היישר על המכונית המבריקה.

הוא עלה הביתה עייף וכועס. פתח את הדלת בתנועה חדה ו... הפתעה! אבא, אמא, הילדים, החברים. כולם היו שם. מאירים לו פנים ומאחלים לו מזל טוב ליום הולדתו החמישים.

חמיו התקרב אליו: "נו, מה דעתך ששון, על המתנה שקנינו לך?!"

- "מה, איזה מתנה?!"

- "אתה רוצה להגיד לי שלא ראית את המרצדס שלך בחניה???"

* * *

כמה עלולים אנו לאבד ברגע אחד של כעס.