למכלול התופעות הנקלטות על ידי חושינו אנו קוראים בשם "טבע". ניסיון החיים של האנושות הביא להכללה הקרויה בפינו "חוק טבע". כאשר נוכחו אנשים לדעת כי חפץ פלוני נופל אל האדמה, וכמוהו נופלים עוד ועוד חפצים, הם הגיעו להכללה הקובעת כי כל הגופים נמשכים אל כדור הארץ, והרי לך חוק טבע. בעזרת ניסויים ניתן לקבוע "כללי התנהגות" כמותיים ולהעניק להם את השם: 'חוק המשיכה'. אין כל הוכחה מדעית לעובדה שקיימים חוקים אלו, ואין כל הסבר מדעי או הוכחה לכך שהם קבועים לעולם. מדעי הטבע מתבססים על הנחה מוקדמת, שלא הוכחה, שחוקי טבע קיימים בכל זמן ובכל מקום.

הסיבה להתנהגות הטבע בצורה מסוימת תהיה תמיד מחוץ לתחום חקירת המדע, בשל עיסוקה במהות, בתכלית ובשאלות פילוסופיות לא כמותיות. לא תיתכן חקירה מדעית בדבר סיבתם של חוקי הטבע ומקורם. אם מחר לא תזרח השמש, לא נוכל לתבוע את הטבע על "הפרת חוזה".

נדגים מדוע המדע אינו יכול להסביר את הסיבות להתנהגותו. אם נשאל מדען: מהי הסיבה לכך שחומר פלוני הוא דליק והאחר אינו דליק? התשובה תהיה שקיים שוני בפוטנציאל החמצון של שני החומרים. כשנחקור מהי הסיבה לשינוי זה, הוא ישייך זאת למרחק שונה של האלקטרונים מן הגרעין באותם חומרים. משנמשיך לחקור מהי הסיבה לאותם מרחקים שונים, הוא יתלה זאת במספר קליפות אלקטרוניות שונות. כל תשובה שתינתן, תותיר מקום לשאלה נוספת בדבר הסיבה לתופעה. אל הסיבה הראשונית לא נגיע לעולם. כל תשובותיו של המדע אינן אלא שרשרת של תופעות נמדדות, אך את הסיבה הראשונית אל לנו לחפש בתחום המדע, באשר אין זה תחום פעולתו.

המדע מגביל את עצמו מראש לעיסוק בתופעות כמותיות ובשאלות: כמה? איך? הוא אינו עוסק במציאות רוחנית ובשאלות: לשם מה? מדוע? המדע גם מגביל את עצמו מראש רק לתופעות שניתן לחזור עליהן בכל פעם שרוצים בכך.

בשל הגבלות אלו, ניתן לראות באמצעות השקפת העולם של המדע רק תמונה חלקית של העולם. המסתפק בתמונה חלקית מעין זו, דומה לאדם המאמין רק לחושיו, ולגביו לא קיימים כלל גלי רדיו, מכ"מ, קרינה קוסמית ועוד, באשר הם אינם מורגשים בחושים.

מציאותם של "חוקי טבע" כלשהם, היא הכרח הגיוני לקיום חיים במובן המקובל עלינו. לו יצויר עולם שאין בו כלל חוקיות ארעית כלשהי, לא היה שייך המושג: ניסיון חיים, ולא היה מקום לבחירה חופשית, כיוון שהאדם אינו יכול לשער את תוצאות מעשיו. בדרך זו יכולים אנו להעז ולקרב לשכלנו את האפשרויות לסיבה של בריאת החוקיות בטבע. אולם מצד שני, הטבע הוא בבחינת ניסיון לאדם, אם יטעה לחשוב שהקב"ה מסר כוחות לטבע לפעול באופן עצמאי. זהו הליך החשיבה הכפרני הסבור שהאדם יכול לנצל את החוקיות שבטבע ולהשיג הישגים דרך השליטה על הסיבות הגורמות לדברים. מתוך הראייה של מהלך העולם בדרך טבעית של סיבה ותוצאה, עלול האדם לטעות ולחשוב שיש ביכולתו לנהל את הסיבות כחפצו, ולהשתדל בכוחו ובכישרונו להביא לתוצאות הרצויות. מבחינה דתית, צורת חשיבה כזו היא פסולה, ובעטיה מתרחק האדם מכל רגשות רוחניים.

האנשים המאמינים רואים בכל עניין טבעי את מעשה ה'. משל למה הדבר דומה? לאדם המסתכל מבעד לחור מנעול ורואה עט הכותב מעצמו על גבי נייר. אך טבעי הוא לפתוח את הדלת ולראות שאדם הוא האוחז בעט וכותב בו. הכופר המסרב להאמין בהשגחת האלוקים, משול לאדם המסרב לפתוח את הדלת וממשיך להביט בעד חור המנעול. המאמין מכיר כי אין הטבע כולו, אלא כעט הנתון ביד הכותב.

לו ניתנה אפשרות להיגיון הבריא לשלוט על האדם שלטון ללא מצרים, היתה האמונה באלוקים מנצחת את הדחפים המתנגדים לה ללא קרב. לנוכח האמת שבאמונה, לנוכח ההיגיון שבדרך ולנוכח השכר הרב הצפון לעובדי ה', היתה הנהנתנות מובסת כליל. רק תכונת "ההדחקה" היא המאפשרת את ההתלבטות בין הליכה אחר היצרים לבין עמידה על עקרונות האמונה.

תפקידו של הנס להמחיש את מציאותו של הבורא, ועל ידי כך להציב בסיס מוחשי לאמונה. לעומת זאת, אסור שתהיה "כפייה" להאמין. ברגע שייווצר הכרח להאמין, יופר האיזון של הבחירה החופשית. לכן, הבורא דואג לכך שבשעת התרחשות הנס, יימצא תמיד "פתח הצלה" כלשהו, שבאמצעותו ניתן יהיה "להסביר" את התופעה הניסית על ידי הסבר טבעי. ההסבר עלול להיות דחוק ומגוחך, אולם הוא ייקרא הסבר לכל הרוצה לטעות.

מי שמעוניין בחיזוק האמונה, יפעיל את שכלו הישר ויראה בתופעה הניסית את יד ההשגחה העליונה. לעומתו, מי שירצה להתעקש ולהתכחש לקיומה של התופעה העל טבעית, ימצא לעצמו מפלט בהסבר הטבעי. אותו אדם ימשיך בדרכו כאילו לא אירע דבר.

הנס הבולט ביותר שאירע בתקופה של יציאת מצרים ישמש כדוגמה לדברינו: בקריעת ים סוף, כשאך נכנסו בני ישראל לתוך הים, נעמדו מי הים כחומה בצורה מכאן ומכאן. ביניהם נוצר מעבר רחב בעל שנים עשר נתיבים שבו צעדו שנים עשר שבטי ישראל.

זה היה נס גלוי! משה נטה את ידו על הים, והים נבקע לגזרים. אך המקרא מציין פרט מעניין (שמות י"ד, כ"א): "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה ויבקעו המים". לשם מה היתה נחוצה רוח זו? האם יעלה מישהו על דעתו שבכוחה של רוח, ולו החזקה ביותר, להעמיד את מי הים כחומה בצורה? האם שמענו אי פעם על טייפון שיצר "כביש" יציב באמצע הים?

הרוח שנשבה באותו לילה לא תרמה מאומה לקריעת ים סוף, אולם היא אפשרה לכופרים המושבעים להמשיך בדרכם ולשלול את קיום הבורא. זה היה "כביש מילוט" שבאמצעותו "נמלטו" כל אלו שלא חפצו להאמין. תופעה זו חוזרת על עצמה אין ספור פעמים.

למרבית הפלא, השלכותיה באות לידי ביטוי עז דווקא בימינו. המדע מגלה יותר ויותר את היקפו של הנס הגדול ששמו "טבע". עם התקדמות המחקר המדעי מתגלים מנגנונים מתוחכמים ביותר האחראים ליצירתם ולתפקודם של האדם ושל היקום כולו. מנגנונים אלו מוכיחים בעליל שהבריאה היא פרי תכנונו של בורא חכם, שחכמתו אינה ניתנת להשגת אנוש. והנה, למרות כל זאת, לא למד המדע להכיר באופן חד משמעי את קיום הבורא. הדבר מתאפשר הודות לבחירה החופשית שהעניק הבורא לכל אדם. בחירה זו היא המאפשרת להם להתלות בהסברים תמוהים שאינם עומדים במבחן המדעי, ובלבד שלא להכיר באמת האמונה.