בדברי חז"ל מובא שכאשר ראה ים סוף את ארונו של יוסף, הוא נס מפניו ונקרע לגזרים בפני בני ישראל. אצל יוסף נאמר (בראשית ל"ט, י"ב): "ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה", ובים סוף נאמר: "הים ראה וינוס" (תהלים קי"ד, ג). אמר הקב"ה: "ינוס הים מפני זה שנס מעבירה" (מכילתא בשלח ג').

מהו כוחה המיוחד של מנוסת יוסף, שהיא מטילה את מוראה על ים סוף? מדוע היא מהווה סיבה לישועה יותר מתפילתו של משה וממסירות נפשו של נחשון בן עמינדב שקפץ אל תוך הים לפני שנבקע?

כדי להבין את הקשר שבין שתי המנוסות, חשוב לעקוב אחר משמעותו של המושג אמונה והשפעתו על יוסף.

מצויים שני סוגי אמונה: אמונה מקרית ואמונה יסודית. הראשונה היא חיצונית, מזדמנת, נמצאת אצל מי שבריאותו טובה, פרנסתו מצויה ומשפחתו יציבה. הוא מוכן לקבל את האמונה, ואף להצהיר כי קיים בורא לעולם הפוקד אותו ואת כל אשר לו לטובה. הוא אינו נדרש להתאמץ למען אמונתו, שכן חייו מתנהלים על מבועי השלווה, וההצלחה מאירה לו פנים. הוא מסוגל להתמיד באמונה זו, להעלות לה מס שפתיים ולהעמיד פנים נאמנות. זוהי אמונה בלתי שורשית. אמונה זו גם אין בכוחה להתמיד, כאשר יתגלו קשיים בחייו של אותו אדם.

לא כן האמונה היסודית, השורשית. היא נמצאת רק אצל מי שמוכן להתמיד בה חרף הצרות, המשברים, המאבקים והניסיונות הפוקדים אותו. האדם יתמיד בה למרות האכזבות הקשות ועל אף הכישלונות שיפקדו אותו. יתירה מזו, אדם זה מחזק את אמונתו עם כל כישלון ומתחשל עם כל צרה.

דומה, שהאיש המייצג יותר מכל את המאמין השורשי, האמיתי, הבלתי מתפשר, הוא יוסף הצדיק. כבר בהיותו בן שבע עשרה החלו הצרות פוקדות אותו. שנאת האחים, השלכתו לבור שיש בו עקרבים ונחשים ומכירתו למצרים היו חלק ממערכת האתגרים והניסיונות שעמדו בדרכו בשנות ניתוקו מבית אביו. כששירת בבית אדוניו המצרי, הרחק מסביבתו הטבעית, הוא הפיץ את האמונה על פני סביבתו, עד שאפילו פוטיפר הבחין: "שלא היה שמו של הקב"ה זז מפיו של יוסף" (תנחומא וישב, ח').

מאוחר יותר, כשנשאה אשת אדוניו את עיניה אליו, הוא מיאן להיעתר לה. יותר מכל נשמעת זעקתו: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לאלוקים" (בראשית ל"ט, ט'). דברים אלו מהווים זעקה פנימית, אישית. האמונה ויראת ה', שהיו אצורות בלבו במשך כל השנים, פורצות עתה ומתייצבות בכל כוחן מול המעשה השפל. זו זעקה טבעית המצויה רק אצל בעלי אמונה שורשית.

טבעי הוא שלאחר שנס החוצה ונפלט מציפורניה של הנואפת, יצפה יוסף להתגלות ה'. אך דבר זה לא קרה. לעומת זאת הוא נתפס בידי אדוניו והושלך לבור הכלא, שבו הפך לעבד לאסירים. תקוותו למשפט צדק ולשחרור מהיר הולכת ומתרחקת.

אך לא איש כיוסף ייטוש את אמונת אבותיו. בשיחתו עם השרים החולמים, שהתנהלה לאחר שנים ארוכות שבהן שהה בבור המצרי, הוא אומר: "הלא לאלוקים פתרונים, ספרו נא לי" (בראשית מ', ח'). שם שמים ממשיך להיות שגור על פיו. בסופה של היכרות זו עם השרים המצריים, שוב נכונה לו אכזבה: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (שם מ"א, כג).

שנתיים נוספות ממשיך יוסף להאנק בבור המצרי. כשחולץ משם לבסוף בחיפזון והתייצב לפני פרעה, הוא מכריז שוב: "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה" (שם טז). מול גדולי האומה המצרית, חכמיה וחרטומיה, אמור היה יוסף לכאורה להצניע את אמונתו, ולא להעלותה על נס. אך יוסף, כמאמין שורשי ואמיתי, אינו חת מפני איש. אמונתו הולכת לפניו.

גם בפתרון חלומו של פרעה משבץ יוסף את אמונתו השורשית. הוא אומר: "את אשר האלוקים עושה הגיד לפרעה". ושוב הוא אומר: "אשר האלוקים עושה הראה את פרעה", וחוזר ומדגיש: "כי נכון הדבר מעם האלוקים וממהר האלוקים לעשותו" (בראשית מ"א). ואמנם, דבריו פעלו את פעולתם, המסר נקלט באוזני פרעה, והוא מכריז: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו" (בראשית מ"א, ל"ח).

יוסף לא נרתע מלחצים, מניסיונות, מצרות, מבדידות ומהשפלה. כך הוא לימד אותנו שאין נוטשים אמונה. מנוסתו של יוסף מאשת פוטיפר מורה שבשעה שהנטיות, היצרים והחולשות דורשים מן האדם לפעול בכיוון המצוי, תבוא האמונה ותדרוש לעשות דווקא את הרצוי: את בלימת היצרים, את דחייתם ואת סילוקם. מנוסה זו קבעה יתדות במיתרי האמונה, ולימדה כי יש להימנע מפשרות ומוויתורים.

נעבור עתה למנוסת הים:

כשהשביע יוסף את בני ישראל לפני מותו: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה איתכם" (שמות י"ג, טו), הוא רצה שארונו יהיה מצוי בקרבם בעת מסעם ארצה, לא פחות משרצה שיובא ארצה לקבורה. יוסף שנטל על עצמו את האחריות לירידת בני ישראל למצרים, ראה חובה לעצמו להחזירם ארצה על גלי האמונה. מסיבה זו הוא רצה שארונו ילווה את בני ישראל במסעם, ויהווה סמל לאמונה ומקור לכוח רוחני בעיתות משבר ובשעות מצוקה. בכוחו של ארונו, כך קיווה, לשמור על האמונה בקרב העם ולהוות מקור של עידוד ושל עצמה.

גם כשיצאו ישראל ממצרים ועמדו להגיע לים סוף, הם נדרשו לרכוש תחילה את האמונה האמיתית, השורשית, ולהוכיחה במעשים של ממש. לצורך כך ציוה ה' (שמות י"ד, ב'): "וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים", הם נסוגו לאחור כטועים במדבר. מעשה זה נועד לגרות את המצרים שיאמרו (שם ה'): "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו", ויצאו לרדוף אחריהם. או אז ייכנסו בני ישראל למצוקה וייאלצו לעמוד באתגר האמונה, ואם אמנם יעשו זאת, יוכח כי ניחנו באמונה אמיתית.

"ופרעה הקריב" - הוא הופיע כמאיים, אך הוא גם "הקריב את ישראל לתשובה", כפי שמפרשים רבותינו. המבחן היה קשה. הים שלפניהם סוער, השונא שאחריהם רודף, ואילו המדבר סוגר עליהם, ובו חיות רעות ומאיימות.

הם צעקו אל ה', אך לא זה מה שנדרש מהם עתה. ה' אמר למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות י"ד, ט"ו). ברגע זה נדרש מהם להוכיח את אמונתם השורשית.

יתכן שגם קפיצת נחשון אל הים הושפעה מארונו של יוסף. נוכחותו שימשה תזכורת שברגעים קשים יש לעמוד בניסיון ולעשות את רצונו של ה' מתוך אמונה וביטחון. אם ה' דרש מהם לבוא (שם ט"ז) "בתוך הים ביבשה", תיקוב האמונה את הטבע, ועליהם לקפוץ למים במסירות נפש. נחשון בן עמינדב ושבטו אמנם קלטו את המסר וקפצו ראשונים.

את זאת "ראה" הים. הוא "ראה" את השפעתו של הארון על העם, הוא "ראה" את כוח האמונה הקורן ממנו ומשפיע על נחשון ועל שבטו, הוא "ראה" את הקפיצה לתוך המים מתוך מסירות נפש ואמונה, שהיתה עד אז מנת חלקו של יוסף. הוא "ראה" בכך את התגלמותה של "הניסה" מאשת פוטיפר ואת השפעתה על התנהגות העם בשעה קשה זו. את כל אלו ראה הים ונס! מול עצמה של מסירות נפש ושל אמונה שורשית הוא היה חייב להיכנע, לקרוע את עצמו ולהתייצב כנד.

בני ישראל כשראו את תוצאותיה של האמונה, של הביטחון ושל מסירות הנפש, למדו את אשר למד יוסף בשעתו, והבינו שהאמונה משתלמת ובכוחה להבקיע את "כל המימות שבעולם".