נס "קריעת ים סוף" משמש כאות ומופת לכול יהודי במהלך חייו כפי שמלמדנו רבי אלעזר בן עזריה:  "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף"(פסחים קי"ח) וכן בזיווגו של אדם אנו מוצאים את הדימוי-   "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף". (סוטה ב)  רבים שואלים מה פשר הדבר קשין מזונותיו של אדם או קשין  זיווגו של אדם וכי יש קושי בפני הקב"ה מלעשות רצונו?!

ומיישבים שהקושי הוא וודאי לא כלפי הקב"ה, כי אם כלפי אדם, כלומר על היהודי הרוצה לזכות לזיווג הגון או פרנסה ברווח, לבחון אם הוא ראוי מצד מעשיו "לקריעת ים סוף", אשר אז יזכה לזיווג ולפרנסה שהם כקריעת ים סוף.

ובפרט אם נוסיף את דברי רבינו בחיי על תהליך הנס של "קריעת ים סוף" וז"ל: “קריעת ים סוף לא נקרע הים להם ביחד, לעשות להם בתוכו שביל ארוך מתחלתו ועד סופו אלא מעט מעט, כי הים היה נס מפניהם, ומדי עברם היו רואים הים לעיניהם, וכן אמר דוד ע”ה (תהלים קיד ג)  "הים ראה וינוס", וכעניין:  "ירידת המן, שלא היה יורד להם ביחד אחד לחודש אחד או לשני חדשים אלא דבר יום ביומו”.

ומדוע לא נחצה הים לכול אורכו? מבאר זאת רבינו בחיי: “ולמה הוצרך לעשות כן? כדי להרגיל את טבעם במדרגת הביטחון, ושיהיו עיניהם תלויים בכל יום ויום לאביהם שבשמים, וכדי להבחין את לבם אם יהרהרו אחר מידותיו של הקב”ה”.

מבאר בעל ה"שבילי פנחס" את דבריו, שכידוע הנס של קריעת ים סוף היה בזכות האמונה כפי הנאמר בפרשתנו:  (שמות יד טו): “ויאמר ה’ אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו”. מבאר רש”י: “כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם הים”. הנה כי כן מטעם זה לא קרע להם הקב”ה את הים בבת אחת לכל אורכו, כי אז לא היו צריכים כל כך להתחזק באמונתם, אבל כיון שהים לא נקרע רק מעט מעט בדרך הליכתם, על כן כל זמן שהלכו בים היו נתונים בסכנה שמא לא יקרע הים לפניהם, והיו צריכים להתחזק באמונתם שהקב”ה יקרע להם את הים.

לאור הדברים ניתן להבין לעומק את דברי חז"ל : “קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף"  כי בעניין פרנסתו של האדם ידועה השאלה  המובאת בגמרא במסכת יומא (ע"ה.) ששאלו תלמידיו של רשב”י על המן, מפני מה צריך האדם לעמול יום יום כדי להרוויח את לחם חוקו, הלא לכאורה היה יותר טוב שייתן הקב”ה לאדם את מזונותיו פעם אחת בשנה על כל השנה. וזהו הפירוש: “קשין מזונותיו של אדם”, שיש כאן קושיא מדוע צריך האדם לעמול עליו יום יום?!

השיב להם רשב”י: “כקריעת ים סוף”, כמו שקריעת ים סוף לא הייתה בבת אחת אלא מעט מעט, כדי לחזק אמונתם בהשי"ת  בכל עת הליכתם שיקרע להם את הים, כן מטעם זה נותן הקב”ה לאדם את לחם חוקו יום יום, כדי שיתחזק באמונתו מדי יום ביומו, כמו שהיה אצל המן שמטעם זה ירד מדי יום ביומו ולא פעם אחת בשנה.

כמו בפרנסה כך בזיווגים - : “וקשין לזווגם כקריעת ים סוף”. לא רק במציאת הזיווג אלא גם בהצלחת הזיווג! את זאת ביקשו חז"ל ללמדנו בזה, שלא יטעה האדם לחשוב, כי אחרי שזכה למצוא לו אישה בת זוגו, כבר מובטח להם שלום ושלוה לכל החיים... אלא ידע נאמנה כי קשה זיווגו של אדם “כקריעת ים סוף”, משום שבכל יום ויום צריך "סייעתא דשמיא" מחדש לחזק את ה"שלום בית", כמו שהיה בשעת קריעת ים סוף שלא נקרע הים בבת אחת לכל אורכו אלא מעט מעט בשעת הליכתם.

כאן מתעוררת לה השאלה כיצד א"כ יזכה היהודי החפץ בשלום בית ובפרנסה ברווח, כיצד יזכה שיקרע לו הים דבר יום ביומו?!

התשובה לכך נעוצה במינוח שטבעו חז"ל: "קריעת ים סוף", יש להתבונן מדוע בחרו חז"ל להתנסח בנוסח: "קריעת ים סוף" בעוד שבכל התורה לא מצינו בשום מקום לשון "קריעה"  אלא לשון- "בקיעה" כפי הנאמר בפסוק : "ונטה את ידך על הים ובקעהו".(שמות י"ד ט"ז) וכן "ויבקעו המים" (שם י"ד כ"א  מדוע אם כן בחרו חכמינו ז"ל שלא להזכיר בתלמוד לשון "בקיעה" כי אם לשון "קריעה"?!

מובא בספר  "רמתים צופים" בשם בעל החידושי הרי"ם זי"ע שמיישב זאת, כי לשון בקיעה היא בדבר שהיה אחד כל הזמן ונבקע, ולשון קריעה היא בדבר שכבר היה נפרד ונתחבר ואחר כך נקרע.  מטעם זה הגדירו חכמינו ז"ל את העברת ישראל בים בחרבה בלשון: "קריעת ים סוף", לרמז שהקב"ה לא בקע את הים רק פעם אחת לישראל כשיצאו ממצרים, אלא בכל פעם שיצטרכו לנס יקרע לפניהם, כמו שמצינו בגמרא בחולין (ז.) אצל רבי פנחס בן יאיר שהלך לקיים מצות פדיון שבויים, וכאשר הגיע לנהר גינאי גזר עליו שיקרע לפניו, יש לבאר את עומק  דבריו.

במחזור "בית ישראל" לפסח (נסי הים אות י"ט) מביא דבר פלא בשם המדרש, כי 'דתן ואבירם' נשארו תחילה במצרים אצל פרעה, ולא היו עִם עַם ישראל בשעה שנקרע להם הים, אולם אחר כך כשראו הנס של קריעת ים סוף, ואיך חזרו המים על המצרים, התחרטו וביקשו להצטרף לישראל, ואז נעשה להם נס ונקרע הים במיוחד בשבילם שנית!!

פלאי פלאות!! מזדעקת לה התמיהה, במה זכו הרשעים הללו דתן ואבירם הידועים לשמצה במעלליהם המכוערים להישאר בחיים ויצאו ממצרים, ולא מתו יחד עם כל הרשעים שמתו במכת חושך בשלושת ימי האפלה. על אחת כמה וכמה לפי המדרש הנזכר שהים נקרע בעבורם שנית, מתעוררת הפליאה במה זכו הרשעים הללו בכך?!

מיישב זאת הגה"ק רבי יהושע לייב דיסקין זי"ע על פי הנאמר בפסוק:  "ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשׂי פרעה לאמר, מדוע לא כיליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום". (שם ה' י"ד)  והנה אחר כך כתוב: "ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו, ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה...". מבאר רש"י: "ורבותינו דרשו, כל נצים ונצבים- דתן ואבירם היו! שנאמר בהם (במדבר טז-כ"ז) יצאו נצבים".

נמצנו למדים מזה כי דתן ואבירם שוטרי ישראל היו שקיבלו מכות עבור ישראל, ומבואר במדרש (שמו"ר ה-כ"א): "אשר הבאשתם את ריחנו, רבי יוחנן אמר: מן המכות שהיו מכין אותם היה ריחן מבאיש".

על כך כותב המהרי"ל וז"ל:

"והשוטרים האחרים שמסרו עצמם על ישראל וסבלו מכות עליהם, וכמו שכתוב ויוכו שוטרי בני ישראל, אלה זכו שיהיה רוח הקודש שורה עליהן כמובא שם במדרש רבה, ודתן ואבירם שלא זכו למעלות רוח הקודש, מפני שהיו מחרפין ומגדפין בהצותם על השי"ת ועל משה, בכל זאת הזכות הזו על מה שהיו מוסרים נפשם, וסבלו יסורי הגוף כדי להקל העבודה מבני ישראל, היה תולה להם שלא ימותו בג' ימי האפלה, כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה על הטוב שעשה...

ולא יכולין להשוות אותן לפושעים שבישראל שנזכרו שם, שהיה להם פטרונין מן המצרים, והיה להם במצרים עושר וגדולה ולא רצו לצאת ממצרים, אלה מתו בג' ימי אפלה, כי אלה לא השתתפו בצערן של ישראל, ולא לקחו חלק בעבודה הקשה, אבל דתן ואבירם שלא רצו לצאת יחד עם משה וישראל, כמו שכתוב ואישתיירו בארעא דמצרים, לפי שעה זכות המצוה תלה להם לעבור את הים".

כלומר זכות זו שסבלו דתן ואבירם מאותם מכות שהיכו אותם המצרים  כששימשו כשוטרי ישראל עבור ישראל, היא שעמדה להם שלא מתו בשלושת ימי האפלה והים נקרע בעבורם.

מוסיף  ע"כ הגאון רבי פנחס פרידמן שליט"א תבלין לדבריו הקדושים של המהרי"ל , לבאר מה שסיבב הקב"ה לקרוע את הים שנית במיוחד עבור דתן ואבירם, כי מאחר שהצלחת החיים של כל אדם תלויה בקריעת ים סוף כמאמרם: "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף", "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף", אם כן מה יעשה אדם שהגיע הזמן למצוא זיווגו, וכן שהוא צריך פרנסה להביא מזונות לביתו שהם קשים כקריעת ים סוף, הלא הוא עלול ליפול בתהום הייאוש, בחשבו שאין בידו די זכויות שיקרע הים לפניו, ואיך יזכה לפרנסה ולזיווג שהם קשים כקריעת ים סוף?!

לכן הקדים הקב"ה רפואה למכה שיקרע הים מיוחד בשביל דתן ואבירם, שבאמת רשעים היו,  אלא שהייתה בידם הזכות שקיבלו מכות כשוטרי ישראל עבור ישראל, ובכך נסללה הדרך לכל ישראל עד סוף כל הדורות, כי בכל פעם שיצטרכו פרנסה או זיווג שקשים כקריעת ים סוף, יהיו ראויים לכך בזכות שהם עמלים בגופם לעסוק בתורה, ובגמילות חסדים, וישתדלו לטרוח לסייע לישראל בגופם או בממונם, כי אז יהיו ראויים לקריעת ים סוף לא פחות מדתן ואבירם שטרחו עבור ישראל, ועל ידי זה יזכו להמשיך פרנסה וזיווג שהם קשים כקריעת ים סוף.  

כפי הנאמר  במצות הצדקה (דברים טו-י): "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך". כי בזכות שאדם לוקח מכספו שטרח ועמל בכל גופו להרוויח ונותן ממנו צדקה לעני, הרי הוא ראוי לקריעת ים סוף לא פחות מדתן ואבירם שהים נקרע לפניהם, ובזכות זה יזכה לפרנסה ברווח שהיא קשה כקריעת ים סוף.

לאור זה הוא מיישב את השאלה, מה ראו חכמינו ז"ל לכנות את הנס הגדול של בני ישראל שעברו בים בלשון 'קריעה': "קריעת ים סוף", בעוד שהתורה מכנה אותו בלשון 'בקיעה': "ויבקעו המים", כי כאשר נתבונן על ההבדל בין לשון בקיעה ללשון קריעה נראה, כי לשון בקיעה יכולה להתפרש גם על דבר שנעשה ברצון גמור.

אבל לשון קריעה קשורה בדרך כלל לדבר שיש בו צער גדול, על דרך שמצינו (בראשית לז- כ"ט): "וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו". וכן (שם לד): "ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו". וכו'

לפי זה ניתן לומר שמה שמגדיר הכתוב את הנס הגדול של העברת ישראל בים סוף בלשון בקיעה: "ויבקעו המים", כי התורה הזכירה לשון זו רק על הבקיעה הראשונה שנבקע הים לכל ישראל, אשר בקיעה זו נעשתה ברצון, אבל כאשר נהפך הים ליבשה שנית במיוחד בשביל דתן ואבירם, שם לא נזכרה כלל לשון בקיעה כי אם סתם: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".

לכן באו חכמינו ז"ל והגדירו בהגדרה נכונה, מה שנהפך הים ליבשה שנית בשביל דתן ואבירם: "קריעת ים סוף", כלומר שנקרע הים שנית בעל כורחו לפני דתן ואבירם, כאדם הקורע את בגדיו מחמת רוב צער, וראיה לדבר שהרי מטעם זה לא הזכיר הכתוב את התנאי שהתנה הקב"ה במעשה בראשית עם הים שיקרע לפני ישראל רק כשנקרע שנית, כמו שכתוב: "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" – לתנאו. באמת ביאור זה מתאים להפליא עם דברי החידושי הרי"ם, כי לשון בקיעה היא בדבר שהיה אחד כל הזמן ונבקע, ולשון קריעה היא בדבר שכבר היה נפרד ונתחבר ואחר כך נקרע, ולפי דרכנו הדברים ברורים ונהירים, כי כשנבקע הים לראשונה לכל ישראל נאמר לשון בקיעה "ויבקעו המים", אבל כשנקרע שנית בשביל דתן ואבירם נאמר לשון קריעה "קריעת ים סוף".

הנה כי כן כמה עמקו דברי חכמים, שבחרו שלא להשתמש בביטוי של "בקיעת ים סוף" כי אם בלשון קריעה: "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף","וקשין לזווגן כקריעת ים סוף", כי ביקשו ללמד בכך זכות על כל ישראל, כי הן אמת שקשים הם מזונותיו וזיווגו של אדם, אולם הקושי הוא "כקריעת ים סוף", שנקרע במיוחד בשביל דתן ואבירם שהייתה בידם זכות שקיבלו מכות עבור ישראל, על אחת כמה וכמה שראויים כל ישראל לקריעת ים סוף, בזכות שממיתים עצמם לעסוק בתורה ובקיום המצוות.