הצייר שעליו אנו מספרים, ידע היטב מה תהיה עבודת חייו. ציור של רכס הרים המתנשא מעל עמק ירוק, אשר צבעיו העזים יגרמו לכל מתבונן בנוף שיכרון חושים עז. זו היתה משאת חייו. תקופה ארוכה חיפש בין ראשי הצוקים את המקום האידיאלי שממנו ישתקף הנוף בשיא יפעתו. במשך ימים ארוכים טיפס על ההרים, סייר בכל פינה והתבונן בנוף. חזר אל הצוקים שכבר ביקר בהם ושקל בדעתו היכן הוא המקום שבו יגשים את חלומו.

כשמצא את הצוק המתנשא לגובה אדיר אל פני היופי הנאצל, עדיין לא נחה דעתו. על קרני השמש להאיר בנקודה מסוימת, ואסור שיימצאו עננים בטווח הראייה. הציור חייב להיות מושלם.

סוף סוף הגיע היום המיוחל. השמש האירה לו פנים ועננים לא נראו. היופי המשכר ניצב מול כן הציור, מוכן להותיר את רישומו על הבד.

הצייר עמד נרגש כולו, נטל את המכחול והתחיל במלאכתו. ידיו האמונות ציירו קו אחר קו. תמונה של ממש כבר נראתה על הבד. הרים ועמקים, עצים ושיחים, אף פרט אינו נשכח. שעות של עבודה. הצייר הוסיף משיכות מכחול, קטנות יותר, אך משמעותיות. הליטושים הקטנים הם אלו העתידים לקבוע את איכותו של הציור. עבודת חיים היא זו. אסור לשכוח ולו פרט קטן. מחיקה ותיקון, ושוב מחיקה, ושוב תיקון, כך לאט לאט, עד להשלמת התמונה.

הצייר הרים את עיניו, הביט חליפות בנוף ובציור, וקריאת התפעלות בקעה מפיו. אכן, עבודת חיים. לפתע פסע לאחור, מבקש לקבל פרספקטיבה רחבה יותר. אחוז התפעלות מציורו שלו עצמו, לא הבחין בפסיעותיו. הלך והתקרב לקצהו השני של הצוק, פסיעה ועוד פסיעה, כשעיניו נעוצות בציור. מלבד הציור אין לו עתה מאומה בעולמו. אנשים שניצבו על צוק סמוך הבחינו באיש הפוסע לאחור לקראת התהום. הם ניסו לצעוק, לנופף בידיהם, אולם הצייר המרוכז בציורו כלל לא שמע ולא הבחין במאומה.

אסור להרשות לו לפסוע עוד פסיעה אחת לאחור. הוא מרוכז עד אובדן קשר עם המציאות. כיצד ניתן להציל אותו???

אבן גדולה התעופפה מן הצוק הסמוך, פגעה בבד הציור וקרעה אותו לגזרים מול עיניו של הצייר. האיש התעורר באחת משיכרון חושיו אל המציאות הכואבת. כואבת, אך "מציאותית".

*           *           *

לפעמים יש צורך לנפץ כדי להוכיח לזולת כי מתקרב הוא לסף תהום פעורה.