שנים ארוכות חלפו מאז נישאו, וטרם זכו לחבוק בידם חיים.

ככל שחלפו השנים, כך גברה התקווה! ככל שסבלו יותר, כך האמינו יותר. הם האמינו בכל ליבם שיבוא יום, והם יזכו לחבוק בזרועותיהם ילד משלהם. ילד שיפצה אותם על כל אותן שנים שבהן לא נשמע קול צחוק בביתם. ילד שיכניס אור לביתם וימלא את ליבם שמחה.

הם האמינו, ועשו הכול כדי לזכות. סכומי הכסף שפוזרו לרופאים ולמומחים יכלו לפרנס משפחה ברוכת ילדים. על אף כל זאת, לא אמרו נואש.

כמו בכל הסיפורים היפים, התגלה האור בקצה המנהרה, כשהוא זוהר במיוחד. לא היה קץ לאושרם כשהתבשרו שישועתם קרובה, ובעוד מספר חודשים יזכו אף הם לחבוק בזרועותיהם ילד משלהם.

היו אלו תשעה חודשים מלאי שמחה וחרדה, אשר נדמו בעיניהם כנצח נצחים. לפתע, מצא הבעל את עצמו, לראשונה בחייו, ממתין סמוך לחדר לידה.

הסתובב כסהרורי, חסר מנוחה. השעות שחלפו מאז הוכנסה אשתו פנימה, העיבו על שלוות נפשו. המתח ניכר על פניו, דומה היה כי ליבו לא יחזיק מעמד.

לפתע נפתחה הדלת.

רופא חמור סבר בחלוק לבן פנה אל האב: "שמח אני לבשר לך שנולד לך תינוק השוקל שלוש ושלוש מאות, אבל..."

"אבל מה?" שאל האב כשהוא מתוח כולו.

"צר לי לבשר לך בשעה זו בשורה קשה כל כך, אך אין מנוס, מוכרח אתה לדעת את המצב לאשורו".

"נו, אמור כבר מה קרה?" הפציר האב.

"מחלה!"

"אין כל סיכוי? אולי איזשהו שביב של תקווה?" נשנק קולו של האב.

"כולם הרימו ידיים! כל מי שחולה במחלה זו, סופו למות".

"מה עושים כעת?" שאל האב כשדמעות בעיניו.

"בינתיים משתדלים לגדל אותו ולהעניק לו את הכלים הטובים ביותר, כדי שיוכל לחיות את החיים שהוקצבו לו בצורה הטובה ביותר".

האב לא הרפה: "אולי תוכל לומר לי את שמה של המחלה? אחפש בעצמי בכל קצוות תבל, אולי יש תקווה".

"לא ידידי, אין תקווה, העניין בדוק וסגור", אמר הרופא בפנים חתומות.

"בכל זאת, אמור לי את שמה של המחלה", התחנן האב.

"חיים! זהו שמה של המחלה. בסוף כולם מתים ממנה".

*          *           *

"טוב שם משמן טוב, ויום המוות מיום היוולדו..."