השנה שנת תשנ"ט.

פרשייה עגומה מסעירה את המדינה: "פרשיית הובלת המשְחֶן בשבת". פרשייה כאובה זו התרחשה בימי שלטון ממשלת ברק. נציגי הציבור החרדי דרשו לדחות את הובלת השנאי הענק ליום חול, בשל חילול השבת הגדול שיתרחש סביב הובלתו. התעוררה הסתה נוראה בתקשורת, ובעקבותיה נכנע ראה"מ ברק והחליט להעביר את המשחן דווקא בשבת.

למרבה הבושה והכלימה, בעיצומה של השבת, כשעברה שיירת המשחן ומלוויה בכביש, עצרו יהודים את רכבם בצדי הכביש, יצאו מן המכוניות ומחאו כף בקריאות הידד! הידד לחופש הדת! זעק אז הרב נויגרשל בכאב גדול: דעו לכם, כי מחיאת הכפיים חמורה יותר מחילול השבת עצמו! ומדוע? בנוגע להעברת המשחן, היו מלמדי הזכות יכולים לטעון שלא הייתה ברירה (למרות שעובדתית זה לא נכון!). אם המשחן היה עובר בשקט, זה היה עצוב וכואב מאד, אך ה' ארך אפיים ואולי היה מאריך אף לבניו, שהם תינוקות שנשבו. אך חיוך הניצחון הזחוח של ברק, ומחיאת הכף לאורך הכביש, על שמחת חילול השבת, העידה ששמחתם היא על עצם חילול השבת בפרסיה בארץ ישראל תחת כיפת השמים. הוכח שזו הייתה מטרתם! המשחן היה רק הזדמנות. על שמחה זו יש להזיל דמעות כמים, על חילול שבת וחילול ה' בארץ הקודש. זה היה בשנת תשנ"ט. מה נאמר היום... - "עד מתי רשעים יעלוזו".

שני חטאים גדולים חטאו בני ישראל במדבר: חטא העגל וחטא המרגלים, בשני חטאים אלו התלוותה לחטא התנהגות שלילית, שבעקבותיה עוצמת החטא העמיקה לאין ערוך. לחטא העגל נלוו 'צחוק ומחולות', ולחטא המרגלים נלוו 'בכיות ויללות'. תגובות אלו שהיו 'סביב' החטא, שינו באופן דרמטי את עומק החטא ואת עונשו לדורי דורות!

בחטא העגל נאמר: "וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה, וישלך מידו את הַלוחות וישבור אותם תחת ההר". נראה מהפסוק שלו העם לא היה פוצח בריקוד ומחולות סביב העגל, לא היה משה רבינו שובר את הלוחות! וכך אמנם מלמדנו הספורנו: "וירא את העגל" - כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו... בזה התקצף ונואש, שיוכל לתקן את המעוות, באופן שיחזרו לתמותם, ויהיו ראויים לאותם לוחות. לו היו נמנעים מהמחולות סביב עגל הזהב, היה יכול משה רבינו לתקן את המעוות, ולהשאיר בידינו את הלוחות הראשונים! כידוע מבוארים בחז"ל דברים נשגבים ביותר: לו זכינו, והיו לנו את הלוחות הראשונים, לא הייתה התורה משתכחת מעם ישראל! גם המיתה הייתה פוסקת, בית המקדש לא היה נחרב, ולא היינו יוצאים לגלות שבה אנו שרויים עד היום! שבר זה אנו מציינים מידי שנה בצום שבעה עשר בתמוז.

הנושא דורש עיון והעמקה. האם מציאותו הנוראה של החטא לא היה בה די כדי לשבר את הלוחות? מדוע המחולות הן אלו שסתמו את הגולל על האפשרות של תיקון החטא?

בחטא המרגלים בעקבות הוצאת דיבת הארץ, נאמר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד, א'). אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: 'אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות'. גם כאן משמע שלו עם ישראל היה נמנע מבכי מיותר זה, היתה נמנעת ממנו הבכייה לדורות בתשעה באב! בתי המקדש לא היו נחרבים ביום זה.

חכמינו אומרים: "בכל יום יוצאת בת קול ואומרת: שובו בנים שובבים" מובא בשם הבעל שם טוב שבת קול זו היא המקור להרהורי תשובה, המתעוררים בלב יהודי לאחר החטא. היא השמירה העליונה שהקב"ה שומר על עמו ישראל ומעוררו לא להתמיד בחטא.

הבורא הותיר דרך תשובה, אפילו לאחר שאדם נכשל בחטא. ייסורי מצפון שיש לו לאחר החטא, לבו השבור, וגם אם אינו מרגיש בכך, בפנימיות לבו שבור, זהו גרעין החיים, נקודת החיים הפנימית, נקודה המעוררת ייסורי מצפון. לכן, כאשר אמר ה' למשה שישראל עשו עגל, עדיין לא היה בדעתו של משה לשבור את הלוחות, עדיין יש פתח תקוה. רק כאשר ראה את המחולות, ראה את השמחה בחטא, נתייאש לחלוטין. מעתה מאומה לא יעזור.

אך נראה שגם במצב ירוד זה מצא משה פתח לתקוה. התורה משבחת את משה בשבירת הלוחות בפסוק האחרון בתורה: "ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל", מה עשה משה לעיני כל ישראל? "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם". האם זהו השבח הגדול של משה נותן התורה? התשובה היא שבמעשה זה לימד משה את דרכי התשובה גם במצבים הנמוכים ביותר. כאשר ראה משה שאין לישראל תיקון, כי ליבם שלם ואינו שבור מעוצמת החטא. לא היתה דרך אחרת לשבור את הלבבות של כל שישים ריבוא בני ישראל, אלא ע"י שבירת הלוחות. כך תחדור להכרתם חומרת החטא. כשיראו את הלוחות שניתנו ממרום נשברים לעיניהם, יישבר ליבם וזה יהיה עבורם הדרך לתיקון.

ואכן, כשעם ישראל הפנים את עוצמת ההפסד הבלתי נתפס של זכות הלוחות הראשוניים, נאמר בתורה: "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו". ה' מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו – חזר והתפייס.

זוהי חשיבות התגובה לאחר מעשה. לו היו בני ישראל מגיבים לאחר חטא העגל בבכי של חרטה וצער, ומנגד, לאחר הוצאת דיבת הארץ, היו דוחים את דברי המרגלים, היינו יושבים כיום בארץ ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו. המסר האישי הנלמד מכך יהיה נחמתנו.