היא עמדה באוטובוס, עיניה עצומות, רק אוזניה קשובות לוויכוח הנוקב המתחולל בקרבה. תאומים בבטנה, זאת ידעה. כעת היתה ערה לדיאלוג נוקב בין השניים:

"שמע, אחי היקר, תשעה חודשים כבר חלפו עלינו כאן. התפתחנו בצורה משמעותית. המקום שאנו נמצאים בו עזר לנו מאד בהתפתחותנו הנפלאה, אך בעוד זמן לא רב נצא אל העולם הגדול. כאן צפוף וחשוך, ובקושי אפשר לזוז. בחוץ, בעולם הגדול, יש מרחבים אדירים. אור נפלא זורח שם. כדור אדיר של אור מאיר את העולם ומחמם את הבריות. ציפורים מצייצות ותינוקות מחייכים. אפשרויות בלתי מוגבלות עומדות בפני כל אחד, ועם מעט מאמץ ניתן להגיע רחוק. הוי, כמה אני כבר מצפה לרגע שבו אתחיל לחיות את חיי שם".

"הינך חי בדמיונות, אחי", שמעה את קולו של השני גוער בראשון, "היכן שמעת את הרעיונות המעוותים האלה על חיים יפים יותר? אינך מבין שמה שיש כאן, זה מה שיש. ברגע שתצא מכאן, זהו אובדן חייך. מה רע לך פה? הפסק לחיות באשליות. אם רק נצא, זהו סופנו!"

בבית החולים כרעה האשה ללדת. הראשון מיהר לצאת לאוויר העולם. תשעה חודשים המתין לרגע מיוחל זה כדי לחוש את דופק החיים. השני הביט באחיו שיצא לאוויר העולם ונד בראשו. "אני לא אתן לאסון שיבוא", אמר, ונאחז בכל כוחו, ממאן לצאת... ובחוץ, מזל טוב, גבירתי! נולד לך בן. והשני...

עשרות שנים חלפו. האשה כבר שנים רבות איננה בין החיים. תחת עץ אלון עתיק יושב זוג ישישים ומנהל דיאלוג, שנשמע משום מה מוכר:

"אחי היקר, חלפו שמונים שנות חיים. חלקן יפות, חלקן קשות. התקדמנו כאן בעולם, אך סוף סוף מתקרב זמננו לעבור לעולם האמיתי. כל חיינו כאן, בעולם הזה, לא היו אלא הכנה..."

"הוי, הזדקנת! הינך חי בדמיונות, אחי. מהיכן נטלת את הרעיונות על החיים שאחרי? אינך מבין שמה שיש כאן, זה מה שיש. זה העולם שלנו, כאן אנו חיים, נושמים, אוכלים, נהנים. ברגע שזה נגמר, אתה פשוט מת".

חלף זמן, ושני ארונות הורדו אלי קבר.

הראשון ירד וחיוך על פניו. הגשים את מטרת חייו. סוף סוף הגיע אל החיים האמיתיים שכה ציפה להם כל ימיו.

זולתו, בשנותיו האחרונות ידע כי באותו יום יחרב עליו עולמו. ובהגיעו אלי קבר היו שפתותיו קפוצות ועיניו מבוהלות.

*           *           *

"דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון!"