ביום א' בשבוע, במדרשת "ערכים" לנשים, אני לומדת בספר "מסילת ישרים", על מעלת הזריזות: "כמו שצריך פקחות גדולה והשקפה רבה להנצל ממוקשי היצר, ולהמלט מן הרע שלא ישלוט בנו להתערב במעשינו, כן צריך פקחות גדולה והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהן, ושלא תאבדנה ממנו".  הרב המלמד מאתגר אותנו: "במהלך השבוע, עד המפגש בשבוע הבא, תנסנה לתרגל את 'מידת הזריזות', לכתוב על כך, ולהביא לשיעור הבא את התנסותכן".

אני נרתמת לאתגר:

ודאי לי שהנושא הראשון שעלי להסתער עליו הוא ההשכמה בבוקר לתפילה. לא שאני מתעוררת כל כך מאוחר, הרי יש לי בן מתוק שמשכים לבית הספר, ואני עוזרת לו להתלבש ולהכין לו ארוחת בוקר. אך דווקא בשל כך אני מעוניינת להתעורר מוקדם יותר, לפני ש"הנסיך" פוקח את עיניו. כך אהיה מוכנה לתפילת שחרית באופן הראוי להתייצב לפני מלך מלכי המלכים, להספיק לקרוא 'קריאת שמע' במועדה בניחותא, ולא ל"טוס" בחלקי התפילה הקודמים לה.

גם לשעת תפילת מנחה עלי לשים לב, שלא תהיה סמוך מדי לשקיעה, וכן לא לדחות את תפילת ערבית עד שתגיע העת לרצות רק לישון ותו לא.

בוקרו של יום שני מחייך אלי. לילה קודם דאגתי לחלק מהסידורים, וכך נחסך זמן בבוקר... בוודאי גם זה חלק ממידת הזריזות - התכנון מראש, כדי שהמצווה תיעשה כהלכה.

במנחה אני מחליטה שאשתדל להקדים את התפילה לפני מנוחת הצהרים, ואז הסיכון לאיחור - קטן...

ערבית כבר פשוט יותר. מתי שהוא בשעות הערב המוקדמות, אני מוצאת בדרך כלל דקות שקטות ומתפללת.

במהלך השבוע אני מהרהרת ובוחנת מדי יום את התנהלותי מול מידת הזריזות. אמנם לא תמיד אני מצליחה לבצע אותו "אידיאל זריזותי" ששכלי מכתיב לי, אך שם המשחק הוא: "מודעות". אני מציינת לעצמי שעצם היותי אוחזת באתגר שהוצב בפני, גורם לי לנהל את צעדי לאור אותו אתגר, וזה משפיע...

מצד שני, יש גם רגעים, ולא חסרו כאלו, של כבדות ושל כניעה לנייחות, אך אלו הפכו להיות נדירים לנוכח "מגדלור הזריזות" שקרן עליהם ללא רחם.

מדי שבת בבוקר אני נוהגת לצעוד לבית הכנסת, הרחוק מביתי מהלך חצי שעה. כאשר אני מתעוררת בבוקר בשבת זו, אני שומעת מבעד לתריסים המוגפים את יללת הרוח ואת מטח טיפות הגשם... קול פנימי קורא לי: "יש לך את כל הסיבות שבעולם להישאר כעת מתחת לשמיכה החמה ולהתפלל מאוחר יותר בבית..."

אבל לאחר עוד כמה דקות של התפנקות, מידת הזריזות מחייבת, ואני קמה להתארגן. בורא עולם מרחם עלי ודואג שמזג האוויר, בלכתי לבית הכנסת ובחזרתי ממנו, יהיה סביר. אני מודה לה' על כך, במיוחד לנוכח הממטרים הכבדים שיורדים לאחר הגיעי למחוז חפצי.

אני מסכמת: משתלם להיות זריזה! אבל כמה זמן זה יחזיק מעמד? האם ההתמדה החיובית תהפוך להרגל חיובי?

*

המקום הנכבד שתופסת מידת הזריזות במקרא ובדברי חכמינו, מלמד כי מידה זו היא בנין אב למידות טובות רבות. מלבד זאת, היא מהווה גם מפתח לבנין אישיותו של האדם השלם. ואמנם, כך כתוב בספר 'ארחות צדיקים': "מידת הזריזות היא תכשיט לכל המידות". כלומר, שהצטרפותה ליתר המידות משבחת ומפארת אותן.

חובת הזריזות למצוות, מופיע בהקשר לעבודת הקרבנות בתחילת פרשת צו. חכמינו קובעים: "ביותר צריך הכתוב לזרז (את האדם) במקום שיש בו חסרון כיס" (כלומר, הפסד ממוני).

דברים אלו מוסבים על 'קרבן עולה', שנשרף כליל על גבי המזבח, ובשרו אינו נאכל על ידי הבעלים או הכהנים. לפיכך, הוא דורש זירוז מיוחד. 'חסרון כיס' יוצר קושי בדרך לקיום המצוות. הקב"ה יצר את האדם באופן שבו נוצר קשר בינו לבין קנייניו החומריים, ולכן, קשה לו להיפרד מהם. כל אימת שנוצר 'חסרון כיס', האדם זקוק למשנה זריזות כדי להתגבר על קושי זה הניצב בדרכו.

חשוב לדעת, שהמבט הנכון על הנושא הוא שונה באופן עקרוני: כל הוצאת ממון לצורך מצווה גוררת רווח גדול. במיוחד נכונים הדברים בנוגע להקרבת הקרבנות, שבזכותם באה ברכה לעולם כולו. הקרבת הקרבנות מעניקה שפע לבריאה.

מידת הזריזות שהפכה להיות אחד המאפיינים של החיים היהודיים, ירושה היא לנו מאברהם אבינו. ממנו למדנו מה טיבה של מידה זו. כל מעשי אברהם אבינו היו חתומים בחותם הזריזות. כך הוא פעל כאשר ציווהו הבורא: "לך לך מארצך" (בראשית י"ב, א'). באותה שעה לא השתהה אברהם, וכפי שנאמר: "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'" (בראשית י"ב, ד') - מיד, ללא כל עיכובים.

גם כאשר באו לביתו שלושת המלאכים בדמות ערבים, ואברהם הכניסם כאורחים לביתו, נעשו כל מעשיו בזריזות: "וירץ לקראתם מפתח האהל... וימהר אברהם האהלה... ואל הבקר רץ אברהם... וימהר לעשות אותו..." (בראשית י"ח, ב'-ז').

כאשר ציוה הקב"ה על אברהם לשמוע בקול שרה ולשלח מביתם את הגר ואת ישמעאל, נאמר: "וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחימת מים, ויתן אל הגר... וישלחה" (בראשית כ"א, י"ד).

גם לניסיון הקשה שבניסיונות, ניסיון העקידה, השכים אברהם קום: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו..." (בראשית כ"ב, ג'). כך דרכם של אוהבים, שהם מבצעים את כל מעשיהם בזריזות ובהשכמה.

למעשה, הזריזות מתבטאת לא רק במהירות הביצוע, אלא גם בהתגברות על קשיים ובהחלטה נחושה לבצע את המשימה ויהי מה.

דרכי פעולה אלו לימד אותנו אברהם אבינו. הוא התגבר על כל המכשולים שניצבו בדרכו, וממנו ירשנו תכונה בסיסית זו, המהווה ראש ופינה לכל עבודת הבורא.