ג'וברניב היה פסל שחי לפני כמאה וחמישים שנה. ידי זהב היו לו, ויצירותיו הפכו לשם דבר.

עבודותיו היו יצירות מופת, שאי אפשר היה להישאר אדיש לידן. תמיד השתמש באבנים הטובות ביותר. כל אבן שימשה למטרה אחרת. לפעמים השתמש בשילוב של כמה סוגי אבנים ולעתים בשילובי מתכות.

כל אנדרטה שיצאה מתחת ידו, היתה מעשה אומנות, עבודה מדויקת להפליא. לא ניתן היה למצוא בעבודתו ולו פגם קל. הכול היה מתוכנן, מחושב, מדוקדק, כל בליטה היתה מכוונת. לא היה מושג של טעות, של תיקון, של שינוי מגמה או של צירוף סגנונות. הדיוק היה המותג המסחרי שלו.

ככל אמן, היה גם לו חלום. בחלומו ראה סוס אביר, צבעו כצבע הדבש, שערותיו שחורות כפחם ועיניו בורקות.

"זה הסוס שלי", היה אומר, "הסוס שבו אשקיע את מיטב כישרונותי, את מרב כוחותי, עד שיהיה ליצירת מופת. סוס האבן שלי".

חודשי עבודה רבים הושקעו בסוס. תחילה הובא, בעזרת עשרות פועלים, גוש האבן הענק שממנו יקרום הסוס ראש, גפיים ורגליים. לאחר מכן, החל שלב התכנון. חודשים ארוכים ישב הפסל ותכנן את הסוס שלו. מה יהיה גודלו המדויק, לאיזה צד יטה את ראשו, מה יהיה עומק הכפל שבברך, לאיזה אורך יגיעו שערותיו השחורות ועוד.

כל מכת פטיש היתה מכוונת, כל שיוף היה מדויק. לא היתה פיסה מתוך גוש האבן שלא זכתה לטיפול אישי, לפי מדידות מדוקדקות וחישובים מורכבים.

ואז, בתום העבודה המורכבת, לאחר כל שלבי הגימור והשיפוץ הסופיים, כשהעיניים כבר עמדו מורכבות במקומן, והשיער שהוכן מאבן אחרת הושתל אף הוא במקום המיועד, הגיע הזמן לקצור את הפירות.

בעזרת צוות סבלים הועבר הסוס לכיכר העיר, שם, סמוך לרחבת העגלונים, הועמד כשלצווארו קולר ולרגליו שק תבן.

הפסל היה מרוצה. המיקום המרכזי הבטיח שרבים יהיו האנשים שיראו את הסוס. כך יכירו כולם בכישרונותיו המיוחדים של יוצרו.

למרבה הפלא, איש לא עצר, אף אחד לא חנן אותו יותר מאשר במבט עין חטוף. אף לא אדם אחד ניגש אל הפסל להביע התפעלות, לבדוק את הפלא מקרוב, להתבונן ביצירת המופת, בסוס האבן.

הוא ניסה להזיז את הפסל קרוב יותר אל הכיכר, למקום מואר יותר, אך מאומה לא עזר. אין התעניינות, אין מבטי הערכה.

לאחר יום של חוסר התעניינות מוחלט ביצירת המופת שלו, לא יכול עוד האיש לעמוד בכך. הוא תפס את אחד העוברים ושבים בזרועו ושאל בפרץ רגשות: "מה קורה לכם היום? האם איש אינו רואה את הסוס המיוחד שלי?" האיש ניער את זרועו מהיד האוחזת בה: "נו, אז מה, עוד סוס! יש כאן הרבה סוסים מסביב", אמר והמשיך בדרכו.

האסימון נפל, הסוס פשוט נראה אמיתי מדי.

עוד באותו לילה חצתה מכת קורנס מדויקת את הסוס במרכזו לשני חלקים.

למחרת, המתה כיכר העיר אדם. הכול באו לחזות בפלא - הסוס האמיתי חצוי לשניים. כזאת לא ראו מעולם. כולם התפעלו, התפעמו, שיבחו, הללו ופארו, יצאו מכליהם למראה העבודה המדויקת והמדהימה כל כך.

*

בו ברגע שנבקע הים לשניים, כולם נדהמים ומתפעלים. מתחילים להבין שגם כשהמים זורמים, בעצם הדבר אינו מובן מאליו, למרות שהתרגלנו לכך.