מלך יצא לציד ופגש בדרכו רועה צעיר. המלך בא עימו בדברים ונוכח לדעת שהנער מצטיין בחכמה ובפקחות, הוא הציע לו משרת יועץ בבית המלוכה. הצלחתו של היועץ הצעיר היתה גדולה, ולא ארכו הימים עד שהוא נתמנה לשר האוצר. עלייתו המהירה בסולם התפקידים הבכירים עוררה את קנאת השרים הוותיקים. הם החלו להעליל עליו שהוא גונב מקופת המדינה ומתעשר מכספי האוצו. תחילה סירב המלך להאמין למקטרגים, אולם בסופו של דבר נאלץ ללכת עם השרים אל בית שר האוצר, כדי לבדוק אם אכן הלה התעשר מכספי הציבור.
המלך ושריו הגיעו לבית השר והופתעו מהפשטות ומהצניעות ששלטו במקום, אולם כאשר עמדו לעזוב את המקום בהתנצלות, הם גילו לפתע חדר נעול. עד מהרה התברר להם שאף לבני הבית אוסר השר להכנס לשם. ידיעה זו עוררה את תקוות השרים שבחדר זה נמצאים האוצרות הגנובים. הפעם הצטרף גם המלך לדרישה לראות את מכמני החדר הזה. בקול בוכים התחנן בעל הבית וביקש לבטל את הדרישה הזו: "אני מתבייש להראות לכם מה מכיל חדר זה", אמר. אך המלך לא ויתר. הדלת נפתחה, ולתדהמתם, ראו חדר ריק מרהיטים שמונחים בו רק מקל, תרמיל וחליל. הכל ציפו עתה לדברי הסבר.

פתח שר האוצר את פיו ואמר: "מיום שנלקחתי מן הצאן אל בית המלכות, הנני חרד שמא אפול בפח הגאווה וההתנשאות. כדי להנצל מפח יקוש זה, קבעתי לעצמי מנהג להסתגר בכל בוקר בחדר זה, טרם צאתי לבית המלוכה. כאן אני יושב כשהתרמיל על גבי, המקל בידי ומחלל אני בחלילי כמימים ימימה. הדבר מסייע לי שלא אשכח כי רועה פשוט אני, אלא שבחמלת ה' עלי נשאתי חן בעיני המלך והוא הביאני אל ביתו. בכך אני מחדיר ללבי את הידיעה שלא בכוחי ועוצם ידי עשיתי את החייל הזה, אלא רק מה' היתה זאת. לאחר הכנה זו אני יוצא לדרכי אל בית המלך".
בשמוע המלך והשרים את הדברים, הם ביקשו את סליחת השר על שחשדו בו, ועזבו את המקום בבושת פנים.

* * *

כדי שלא יעלה על דעתנו שיצאנו ממצרים בכוחנו ובעוצם ידינו, אנו מזכירים בתחילת הסדר את ה"לחמא עניא". לחם עוני זה מלווה אותנו לאורכה של קריאת ההגדה. הוא משריש בלב כולנו את ההכרה שעבדים היינו, וה' הוא זה שהוציאנו משם.