|
זכותנו על ארץ ישראל
זכותנו על ארץ ישראל
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
האם לא צדק דוד בן גוריון בטענתו, כי התנ"ך הוא ה"קושאן" שלנו על ארץ ישראל? עיון מדוקדק בפסוקים מעלה כי אין זו הבטחה זו פשוטה כלל. אמנם הקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל, אך בכך לא הפך אותנו לבעליה.
|
מאבק מתמיד יש לעם היושב בציון עם הערבים הנאבקים על אותה פיסת קרקע. מלחמת דמים אכזרית מתנהלת, וכבר גבתה לאורך השנים קורבנות רבים והרוותה את רגבי הארץ בנחלי דם ודמעות.
שנים נקפו מאז תחילתו של אותו מאבק, עד שדווקא במחנה הישראלי החלו לתהות: על מה אנו נלחמים? היו שחשבו שאולי יש צדק בטענתם של הערבים, שהרי הארץ הייתה בבעלותם במשך אלף שנים ויותר. מדוע אפוא קוראים אנו לארצנו בשם החיבה "מולדת" בשעה שבני ישמעאל נולדו בה, ואילו רוב היושבים מהצד היהודי הגיעו אליה הם או אבותיהם מארבע כנפות תבל, כפליטי הגלויות?
בהסכמת אומות העולם ניתנה פיסת קרקע זו לעם היהודי לאחר שהקיז את דמו בחורבן יהדות אירופה. ואולם אין לתקן עוול על ידי יצירת עוול אחר, ואין לקלוט עַם שרידי חרב בד בבד עם גירושם של אחרים מבתיהם.
תהייה זו עולות שוב ושוב ממלחמה למלחמה ומפיגוע לפיגוע. מנהיגי הציבור מתקשים להתמודד עם האתגר המוסרי שהיא מציבה ועם התשובות שהיא תובעת.
אנשי המנהיגות הציונית גרסו שאנו נחזור לכאן במסלול רגיל של המאה העשרים. עשרות עמים התחילו לקבל עצמאות כלשהי אחרי מלחמת העולם הראשונה, וגם אנו נקבל כאן עצמאות. העולם יכיר בעצמאות זו, ואנו נהפוך למה שמכונה באנגלית:"a normal people"; נהיה משוחררים מעומס הגלות ונהיה מקובלים ברחבי תבל. אנו מושיטים יד לאזור צחיח ומשווע לפיתוח, ועם הערבים יחד נכונן חברה אנושית יוצרת על פני מרחב המזרח התיכון.
באו העובדות וטפחו על פני תיאוריה זו, שהייתה מוטעית מעיקרה. הציונות הפוליטית גרסה שהמושג "עם לבדד ישכון" הוא מושג אנורמלי בקשר לעם ישראל; אבל באמת הוא המושג הטבעי של העם.
אין לנו משפחה. לכל מקום שנפנה אנו בודדים. אומנם בכל מקום מקבלים אותנו בכבוד, לעיתים מעריכים אותנו בזכות כספנו – אבל לא מקבלים אותנו כמשפחה. גם בזירה הבין לאומית, לו הייתה מדינת ישראל נופלת חלילה, לא היה עם אחד שהיה מרגיש אבדה משפחתית.
אין לך עם בעולם שיש לו דת אחת, ואין לך דת אחת בעולם שיש לה רק עם אחד. אין לך עם אחד שלקיומו צריך להרהר לא רק מה יהיה עליו בשעת מלחמה, אלא לא פחות מה יהיה עליו בשעת שלום; כיצד יעמוד מול עשרות מיליוני אויביו. אין לך עם אחר שקיומו תלוי בגולה – בתפוצות, וקיומן שלהן תלוי בו.
רש"י בתחילת פירושו לחומש כותב: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י לבראשית א, א).
אין לנו כוונה לחפש תשובה שנוכל לענות לבני ישמעאל, שכן אלו מבינים רק את שפת החרב. קיימת כאן כוונה אחרת; מה נענה כאשר נשאל את עצמנו על זכותנו בארץ הזאת. על כך משיב רבי יצחק כי הארץ ניתנה לנו מיד הבורא, שהארץ שלו.
אנו מאמינים באמונה שלמה כי הבורא נגלה לאברהם אבינו והבטיח לו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".
זכותנו באה מכוח התורה. נזכור תמיד שבלי התורה אין לנו זכות קיום. אם לא נפנים זאת, לא נבין מדוע הובא עם ישראל לאחר שיצא ממצרים דווקא לארץ ישראל. וכי נבצר מהקב"ה למצוא שטח אדמה בלא שונאים? וכי שטח מאדמת אירופה, שהייתה ברובה בלתי מאוכלסת באותם ימים, לא היה טוב לעם ישראל?
כדאי להזכיר אפיזודה היסטורית מתחילת המאה הקודמת: הדבר אירע מייד לאחר פרסומה של "הצהרת בלפור". אחד מחברי הפרלמנט האנגלי הגיש בבית הנבחרים שאילתא בדבר הטיעון המוסרי והחוקתי שההצהרה התבססה עליו. לדעתו, הממשלה האנגלית פעלה בנושא זה בניגוד גמור למדיניותה המסורתית.
מדיניות זו הקפידה להעניק את העצמאות המדינית במושבותיה לקבוצה אתנית שהייתה הרוב בקרב תושבי אותה מושבה. ואילו כאן, טען אותו פרלמנטר אנגלי, פעלה הממשלה בניגוד גמור למקובל; היא העניקה את הבעלות על ארץ ישראל לבני העם היהודי, שהיו בתחילת המאה הקודמת מיעוט זעיר בקרב תושבי הארץ.
בתגובתו הרשמית לאותה שאילתא, הבהיר הלורד בלפור כי בניגוד למקובל בעולם, ששטחיהן של מדינות שייכים לעמים המתגוררים בהם, דינה של ארץ ישראל שונה בתכלית. זוהי Holy Land; כבר לפני אלפי שנים היא ניתנה במתנה לבני העם היהודי באשר הם.
הלורד בלפור נימק באותה הזדמנות את עמדתו המדינית, באומרו: מצב היהודים הוא מיוחד במינו; שאלות העם, הדת והארץ קשורות אצלם זו בזו, במידה שאין דוגמתה בשום עם, בשום דת ובשום ארץ. מיליוני היהודים הזכאים לאותה מתנה אלוקית, עולים במספרם לאין ערוך על בני הדתות האחרות שהתגוררו באותן שנים בארץ ישראל!
ואכן, לא בכדי. בהערכתו את הצהרת בלפור, כתב ב"מגילת הגדוד" הקולונל פ' מ' סקוט: "בחלקה של אנגליה נפל כבוד גדול: נטלנו מן התנ"ך דף שחרותה עליו הנבואה העתיקה ביותר, ועל השטר של האלוקים הוספנו את ערבותו של העם האנגלי. לחתימה כזו אין האומה יכולה להתכחש".
כל בסיסה החוקתי, הרעיוני והמוסרי של מדינת היהודים, זו שעתידה לקום עשרות שנים לאחר מכן, לא הוצק כי אם על אדני אותו קשר אלוקי שאיגד יחדיו את עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל.
עד כמה עמוק ושורשי הוא הקשר הנצחי בין ארץ ישראל לבניה, מעידים כמאה עדים שני הצדדים כאחד: כל אותם מיליוני יהודים אשר למרות ניתוקם הממושך מארץ מולדתם לאורך אלפי שנים, נכספה נשמתם וגם כלתה ציונה; יום יום, שעה שעה. על אחת כמה וכמה כל אותם אלפים רבים ששמו נפשם בכפם בחצותם נהרות וימים בספינות רעועות, כדי להגיע ולספוג אוויר נשמות בארץ הקודש. כל אלו אין כמותם בהוכחת "מסירות נפש" יהודית עילאית במלוא מובן המילה.
"כמים פנים אל פנים" – אין כל פלא ביחסה המקביל של ארץ ישראל לבניה. מאז גלו בניה ממנה לפני כאלפיים שנה ועד שובם אליה במהלך מאה השנים האחרונות, נותרה ארץ ישראל בשיממונה. אין לך ראיה מהימנה וברורה יותר לנאמנותה של הארץ המובטחת לבניה, שגלו מעליה והתפזרו בארבע כנפות תבל.
ניצבים אנו בפני תופעה היסטורית עלומה, החסרה כל הסבר רציונאלי-הגיוני. לאורך ההיסטוריה האנושית, הייתה הארץ צומת דרכים מרכזי המקשר בין שלוש יבשות. די היה בעובדה זו כדי להפוך מקום מעין זה לחבל ארץ מיושב ופורח.
והנה, למרות כל זאת, נבנתה אירופה כולה באותן שנות גלות ארוכות. פריז ולונדון, אמסטרדם וברצלונה, וערים רבות כמותן החלו תופסות מקום נכבד למדי על המפה העולמית. לעומתן ארץ ישראל בכלל ועיר האלוקים בפרט, נותרו מושפלות עד שאול תחתית, בהיוותרן בשיממונן זה קרוב לאלפיים שנה.
ינסה מאן דהו להסביר תופעה עלומה זו, בלי להזדקק לקשר האמוני הנצחי שבין עם ישראל לארצו. וכי יש אדם ישר המסוגל להכחיש את האמת הנצחית הזאת, הזורחת ומאירה את פני תבל כולה לאורך אלפי שנים?!
הסיסמה: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", היא שדרתה, נשמתה ומשנתה של אמונתנו היהודית עתיקת היומין. זוהי האמונה המייצבת נאמנה את הקשר העל נצחי שבין עם ישראל לארצו.
הדבר ארע מיד לאחר פרסומה של "הצהרת בלפור". אחד מחברי הפרלמנט האנגלי הגיש בבית הנבחרים שאילתא בדבר הטיעון המוסרי והחוקתי שהתבססה עליו ההצהרה הנ"ל. לדעתו, פעלה הממשלה האנגלית בנושא זה בניגוד גמור למדיניותה המסורתית. מדיניות זו הקפידה להעניק את העצמאות המדינית במושבותיה לאותה קבוצה אתנית שהיוותה את הרוב בקרב תושבי אותה מושבה. ואילו כאן, טען אותו פרלמנטר אנגלי, פעלה הממשלה בניגוד גמור למקובל. היא העניקה את הבעלות על ארץ ישראל לידי בני העם היהודי, שהיוו בתחילת המאה הקודמת מיעוט זעיר בקרב תושבי הארץ.
במהלך תגובתו הרשמית לאותה שאילתא, הבהיר הלורד בלפור כי בניגוד למקובל בעולם, ששטחיהן של מדינות שייכים לעמים המתגוררים בהם, דינה של ארץ ישראל שונה בתכלית. שכן, היא HOLY LAND, שכבר לפני אלפי שנים ניתנה במתנה לבני העם היהודי באשר הם.
וכך נימק הלורד בלפור באותה הזדמנות את עמדתו המדינית: מצב היהודים הוא מיוחד במינו - שאלות העם, הדת והארץ קשורות אצלם זו בזו, במידה שאין דוגמתה בשום עם, בשום דת ובשום ארץ. מיליוני היהודים הזכאים לאותה מתנה אלוקית, עולים במספרם לאין ערוך על בני הדתות האחרות שהתגוררו באותן שנים בארץ ישראל!
ואכן, לא בכדי, בהערכתו את הצהרת בלפור, כתב ב"מגילת הגדוד" הקולונל פ. מ. סקוט את המשפטים דלהלן: "בחלקה של אנגליה נפל כבוד גדול: נטלנו מן התנ"ך דף שחרותה עליו הנבואה העתיקה ביותר, ועל השטר של האלוקים הוספנו את ערבותו של העם האנגלי. לחתימה כזו אין האומה יכולה להתכחש". כל בסיסה החוקתי, הרעיוני והמוסרי של מדינת היהודים, זו שעתידה לקום עשרות שנים לאחר מכן, לא הוצק כי אם על אדני אותו קשר אלוקי שאיגד יחדיו את עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל.
בחודש אוגוסט 1936 הוקמה "ועדת פיל" על ידי ממשלת בריטניה. ועדת החקירה המלכותית מונתה כדי לברר את הסיבות הנסתרות של הפרעות שפרצו בפלסטין באמצע אפריל. פרעות אלו מוכרות יותר בכינויין "המרד הערבי הגדול" או "מאורעות תרצ"ו", במהלכן נהרגו מאות מבני היישוב היהודי.
ישיבות הועדה התקיימו במלון "פאלאס", בשכונת ממילא בירושלים, ובמהלכן הוזמנו נציגי הערבים להעיד בפני חברי הועדה. גם ראשי היישוב העברי, חיים ויצמן, משה שרת ודוד בן גוריון העידו בפניהם.
במהלך עדותו פנה יושב ראש הועדה הלורד ויליאם פיל אל דוד בן גוריון ושאל אותו: "היכן נולדת?". - "בפלונסק", השיב בן גוריון. – "והיכן היא פלונסק?" – "בפולניה". - "ובכן... מעניין...", המהם הלורד פיל בינו לבין עצמו וסנט בבן גוריון: – "האין זה מעניין? כל הערבים שהעידו לפנינו נולדו כאן בארץ הזאת, ואילו אתה לא! מהי אם כן זכותכם על הארץ הזאת? האם יש לכם מסמכים כלשהם? לנשל תושבים מביתם, אינו דבר של מה בכך, הלא כן?". דוד בן גוריון נטל בידו את ספר התנ"ך, שהיה מונח על שולחנו והשיב דברים נכוחים. וכך הוא אמר:
"זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי..."
זכותנו זו איננה דבר חדש. זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, שהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי. אני רוצה לבאר מדוע דווקא בארץ ישראל. לא משום שאנו כבשנו פעם את הארץ – עמים רבים כבשו ארצות שונות ואיבדו אותן אחר כך, ואין להם כל תביעה או זכות על אותה ארץ שכבשו פעם. אולם זכותנו על ארץ ישראל מיוסדת על שני נימוקים, שאין להם אח ותקדים בהיסטוריה. ראשית: ארץ ישראל היא הארץ היחידה בעולם שהיהודים – בתור אומה ולא בתור יחידים – יכולים לראותה כארצם, כארץ מולדתם ההיסטורית. שנית: אין עם אחר בעולם הרואה בארץ זו את ארץ מולדתו היחידה. כל תושבי ארץ ישראל, בלי הבדל, הם בניה של הארץ ויש להם זכויות שוות בארץ, לא רק בתור אזרחים, אלא גם בתורת בני הארץ היושבים בה. לנו הזכות על ארץ ישראל בתור יהודים, בתור בני ישראל, אנו בני העם העברי וזו ארץ מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת".
גם דוד בן גוריון הבין שההצדקה המוסרית לקיומנו בארץ ישראל מקורה בספר התורה. בלעדיו נהפוך לכובשים לא חוקיים ולא מוסריים. גם הוא הבין כי הטענה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל מפני שנכבשה על ידו, אינה תקפה כלל.
בתורה מצויים פסוקים רבים המלמדים כי הקב"ה נתן לעם ישראל את ארץ ישראל. מידי יום אנו אומרים ב"קריאת שמע" את הפסוקים (דברים י"א, כ"א): "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם".
בטרם יצא אליעזר עבד אברהם לחרן, בשליחות אדוניו, משביעו אברהם אבינו (בראשית כ"ד, ז'): "ה' אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי, ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר, לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם".
ערב מותו מבשר יוסף לאחיו (בראשית נ', כ"ד): "פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב". גם כאשר מצווה הקב"ה את משה להוציא את בני ישראל ממצרים הוא מודיעו (שמות ל"ג, א'-ב'): "לך עלה מזה, אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם, ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. ושלחתי לפניך מלאך, וגרשתי את הכנעני האמורי והחתי והפריזי החוי והיבוסי".
האם לא צדק דוד בן גוריון בטענתו כי התנ"ך הוא ה"קושאן" שלנו על ארץ ישראל? והלא הבטחה מפורשת, היא וכיצד זה אפקפק בה? הקביעה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל נכונה היא, אלא שהבדל יש בין בעלות לביו הזכות לממשה. ארץ ישראל אמנם ניתנה לנו מאת ה' כירושה, אך אין היא רשומה על שמנו ב"קושאן", ללא תנאי. עיון מדוקדק בפסוקים מעלה כי אין הבטחה זו פשוטה כלל ועיקר. אמנם הקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל, אך על תנאי היא ניתנה.
בפתיחה לחומש בראשית מביא רש"י מדרש וזה לשונו: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
מתבאר כי אף ש"נתנה לנו", עדיין "כל הארץ של הקב"ה היא". כלומר, אין העולם שייך אלא לבורא, והוא נתן לנו את הזכות להתגורר בה. אלא שזכות זו - על תנאי היא ניתנה, בהתקיים התנאי תתקיים הזכות, ובהעדרה - תאבד.
התורה מזהירה (ויקרא י"ח, ג'): "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו. אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".
הזכות להתיישב בארץ ישראל הוענקה לנו בתנאי שלא נעשה כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען. הקב"ה התנה את הישיבה בארץ בקיום המצוות. ללא קיום תנאי זה, לא תתקיים השבועה. ב"קושאן" ישנן "אותיות קטנות", בהן נרשמו התנאים הנדרשים לקיומו.
כאשר האדם חש כי מבקשים לגזול את ביתו, הוא נוקט שתי פעולות במקביל. את בנו האחד הוא שולח לבית המשפט כדי להוכיח את בעלותו על הבית, ואת בנו השני הוא מפקיד על שמירת נכסיו, כדי שלא יפלשו אליהן הגזלנים.
כדי להגן על ארצנו ממבקשי רעתנו, נדרשים אנו לשני האחים. לאחד שישמור על גבולותיה בכוח החרב ולשני שיגן על "הקושאן" בכוח מעשיו שהם קיום התורה והמצוות. זאת ידע גם דוד בן גוריון, שהרי לא בכוח הכיבוש בא לפני חברי הועדה, אלא בכח ה"קושאן".
אכן, לו היה קורא את השורות הנילוות, היה מבין כי את טענתו בדבר ה"קושאן" רשאים לטעון רק אלו הנזהרים במצוות הכתובות בו.
|
|
|
נתקבלו 1 תגובות
פתיחת כל התגובות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|