בחודש אוגוסט 1936 הוקמה "ועדת פיל" על ידי ממשלת בריטניה.  ועדת החקירה המלכותית מונתה "כדי לברר את הסיבות הנסתרות של הפרעות שפרצו בפלסטין באמצע אפריל. "פרעות" אלו מוכרות יותר בכינויין "המרד הערבי הגדול"  או מאורעות "תרצ"ו - תרצ"ט", במהלכן נהרגו כ -400 מבני היישוב היהודי.

ישיבות הועדה התקיימו במלון "פאלאס" בשכונת ממילא שבירושלים ובמהלכן הוזמנו נציגי הערבים להעיד בפני חברי הועדה וגם ראשי היישוב העברי חיים ויצמן, משה שרת ודוד בן גוריון העידו בפניהם.

במהלך עדותו פנה יושב ראש הועדה הלורד ויליאם פיל אל דוד בן גוריון ושאל אותו: – "היכן נולדת?". "בפלונסק" השיב בן גוריון – "והיכן היא פלונסק?" – "בפולניה". - "ובכן... מעניין...",  המהם הלורד פיל בינו לבין עצמו וסנט בבן גוריון – "האין זה מעניין? כל הערבים שהעידו לפנינו נולדו כאן  בארץ הזאת ואילו אתה לא? מהי אם כן זכותכם על הארץ הזאת? האם יש לכם מסמכים כלשהם? לנשל תושבים מביתם מביתם אינו דבר של מה בכך הלא כן?". דוד בן גוריון שהבין היטב את הביקורת בדבריו של היו"ר שתק בתחילה וכשהבחין בספר התנ"ך שהיה מונח על שולחנו נטלו בידו והשיב ללורד ויליאם רוברט פיל דברים נכוחים. וכך אמר:

 - "זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך... הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי...

הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי 'להקים מחדש את ביתו הלאומי...' זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה... המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב-1917 או ב-1922... זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי – ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו.

ואני רוצה לבאר מדוע דווקא בא"י. לא משום שאנו כבשנו פעם את הארץ – עמים רבים כבשו ארצות שונות ואיבדו אותן אחר כך, ואין כל תביעה וכל זכות על אותה ארץ שכבשו פעם. אולם זכותנו אנו על א"י מיוסדת על שני נימוקים, שאין להם אח ותקדים בהיסטוריה – ראשית: א"י היא הארץ היחידה בעולם, שהיהודים – בתור אומה או גזע ולא בתור יחידים – יכולים לראותה כארצם, כארץ מולדתם ההיסטורית.

שנית: אין עם או גזע אחר בעולם – אני מדגיש 'עם' ולא סתם 'אוכלוסים' או 'חלק של עם' – הרואה בארץ זו את ארץ מולדתו היחידה. כל תושבי א"י, בלי הבדל, הם בניה של הארץ ויש להם זכויות שוות בארץ, לא רק בתור אזרחים, אלא גם בתורת בני הארץ היושבים בה, כלומר – זכותם באה להם באשר הם תושבים בארץ. ולנו הזכות על ארץ ישראל בתור יהודים, בתור בני ישראל, בין אם כולנו נמצאים כבר בארץ ובין אם עוד לא כולנו כאן... אנו בני העם העברי וזו ארץ מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת".

אינני יודע אם מנהמת ליבו אמר דוד בן גוריון את הדברים או שהתכוון לאומרם. על עובדה אחת אין חולק – הדברים נאמרו על ידו. מסתבר שגם דוד בן גוריון הבין שההצדקה המוסרית לקיומנו בארץ ישראל מקורה בספר התורה, בלעדיו, נהפוך לכובשים לא חוקיים ולא מוסריים. גם הוא הבין כי הטענה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל מפני שנכבשה על ידו אינה תקפה כלל ועל כן חיפש הצדקה אחרת לזכותנו זו ולא מצא אלא את ההבטחה האלוקית.

אלא שאם היה דוד בן גוריון לומד תנ"ך אפשר והיה עומד על טעותו. הקביעה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל נכונה היא, אלא שהבדל יש בין בעלות לביו הזכות לממשה. ארץ ישראל אמנם ניתנה לנו מאת ה' כירושה אך אין היא רשומה על שמנו ב"קושאן".

למי שייכת ארץ ישראל?

לאורך ספר התורה פזורים פסוקים רבים המלמדים כי נתן הקב"ה לעם ישראל את ארץ ישראל. מידי יום אנו אומרים בתפילת "קריאת שמע" את הפסוקים "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם".

טרם יצא אליעזר עבד אברהם לחרן בשליחות אדוניו הוא משביעו:"ה' אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם".

ערב מותו מבשר יוסף לאחיו כי "פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" וגם כאשר מצווה הקב"ה את משה להוציא את בני ישראל ממצרים הוא מודיעו:"לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה: ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי".

מקורות אלו מורים במפורש כי נשבע ה' לתת את ארץ ישראל לבני אברהם יצחק ויעקב ואף לגרש מפניהם את יושביה. מקורה של שבועה זו בהבטחת ה' לאברהם אבינו כאשר ציווהו על ברית המילה באומרו:"והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך:ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלוקים".

האם לא צדק דוד בן גוריון בטענתו כי התנ"ך הוא ה"קושאן" שלנו על ארץ ישראל והלא הבטחה מפורשת היא וכיצד זה אפקפק בה?. עיון מדוקדק בפסוקים מעלה כי אין הבטחה זו פשוטה כלל ועיקר, אמנם נתן לנו הקב"ה את ארץ ישראל אך בכך לא הפך אותנו לבעליה משום שעל תנאי נתנה.

בפתיחה לחומש בראשית מביא רש"י מדרש וזה לשונו:"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית?... שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

מן המדרש מתבאר כי על אף ש"נתנה לנו" עדיין "כל הארץ של הקב"ה" היא. כלומר:אין העולם שייך אלא לבוראו והוא שנתן לנו את הזכות להתגורר בארץ ישראל. אלא שזכות זו על תנאי ניתנה, בהתקיים התנאי תתקיים הזכות ובהעדרה תאבד.

שטר התנאים

בפרשת אחרי מות טרם מונה התורה את ה"עריות" האסורות לנו היא מזהירה:"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו".

לאחר אזהרה זו מפרטת התורה את ה"עריות" האסורות ואת שאר התועבות ובסופם היא מזהירתנו אזהרה נוספת באומרה:"אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם:ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה:ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבת האלה האזרח והגר הגר בתוככם:כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".

באזהרה זו קובעת התורה כי הזכות להתיישב בארץ ישראל אמנם הוענקה לנו ובתנאי שלא נעשה כמעשה ארץ מצרים. בנוסף לכך היא מעידה כי יושבי הארץ שגורשו מפנינו לא גורשו אלא משום ש"בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם" ובסופה היא מתריעה כי אם לא נשמור עצמנו ממעשים אלו תקיא הארץ אותנו ח"ו.

אזהרה זו המבשרת כי ישיבת הארץ על תנאי היא מופיעה שוב בפרשת נצבים. שם מתארת התורה את תמיהתם של התיירים הנכרים לנוכח שממונה של ארץ ישראל עת יבקרו בה  ואת הסברם:"ואמרו על אשר עזבו את ברית ידוד אלהי אבתם אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים:וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם:ויחר אף ידוד בארץ ההוא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה:ויתשם ידוד מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה".

מן הדברים עולה כי אמנם נשבע ה' לאברהם שייתן את ארץ ישראל ירושה לבניו אלא שהתנה הקב"ה את הישיבה בה בקיום המצוות, ללא קיום התנאי לא תתקיים השבועה. למדים אנו כי על אף שהתנ"ך הוא ה"קושאן" שלנו על ארץ ישראל, יש בו ב"קושאן" זה "אותיות קטנות" בהם נרשמו התנאים הנדרשים לקיומו.

מי הם מגיני הארץ

כאשר חש האדם כי ישנם המבקשים לגזול את ביתו ונכסיו הוא נוקט בשתי פעולות במקביל. את בנו האחד הוא שולח אל בית המשפט כדי להוכיח את בעלותו על נכסיו ואילו את בנו השני הוא מפקיד על שמירת נכסיו כדי שלא יפלשו הגזלנים אליהם טרם יאמרו "טחנות הצדק" את דברם. אמרו נא לי חברים... הניתן לקבוע מי מהם חשוב יותר? האם אפשר לאחד בלא חברו?. צאו וחשבו: אם לא ישמור האחד על הבית מה תועלת תצמח מהחלטת השופטים? "קמח טחון" טחנו וכבר נשדד הנכס ואיננו. אם לא ילך האחד אצל השופטים הייתכן כי יצליח האחר להגן על רכושו לעד רק בכוח החרב? הווי אומר לשניהם אנו צריכים.

כדי להגן על ארצנו ממבקשי רעתנו נדרשים אנו לשני האחים. לאחד שישמור על גבולותיה בכוח החרב ולשני שיגן על "הקושאן" בכוח מעשיו. ללא חרבו של הראשון מה תועלת בקושאן זה? וללא מעשיו של השני מה תועלת יש בה בחרבו של ראשון?.  זאת ידע גם דוד בן גוריון שהרי לא בכוח הכיבוש בא לפני חברי הועדה אלא בכח ה"קושאן". מה שלא ידע בן גוריון שתנאי יש בו ב"קושאן" זה והוא  רשום ב"אותיות הקטנות".

אם היה קורא אותן היה מבין כי את טענתו בדבר ה"קושאן" רשאים לטעון רק אלו הנזהרים בהן ומדוע לא הביאם עימו? משום שלא מצאם. מניין לי? משום שאמר: "עוד 30 שנה יהיו חרדים רק במוזיאון" ומן המפורסמות היא כי מוצגים מוזיאוניים יקרי מציאות הם ואין לטלטלם שלא לצורך גדול. יש להניח כי אם היה יודע דוד בן גוריון את מספרם כיום אפשר והיה שולחם להעיד בפני ועדת פיל במקומו, שהרי הוא לא התמצא ב"אותיות הקטנות" והם מתמצאים בהן היטב שהרי מורגלים הם בלימוד גמרא.

אני נאיבי?

שבת שלום