תרבות מצרים היתה המובילה בין תרבויות עמי קדם. המדע והאמנות, השירה והפולחן פרחו בה, וצברו השגים מרשימים שהשפיעו על אורחות החיים של המזרח התיכון כולו. ברור שהשפעתם על העבדים העבריים ששהו בה במשך מאתיים ועשר שנים, היתה מוחצת. ללא ספק, היא חדרה עמוק לרקמות הנסתרות ביותר של אישיותם ועיצבה אותם. מציאות ימינו שבה משפיעה התרבות השלטת על העולם כולו ואי היכולת לעמוד מולה, מהוות הוכחה חותכת לעוצמת החדירה של תרבות הסביבה אל תוככי נפש האדם.
מעברו השני של המדבר, שכנה ארץ כנען, ארץ נאה ומפותחת. ארץ שחוקים לה, מנהגים, משפטים, תרבות, מדע, קידמה... וחוסר מוסר משווע.
עם ישראל שם עתה את פעמיו לעבר ארץ זו. עוד מעט קט יבוא במגע קרוב עם עמיה ועם תרבותה. קיימת סכנה כי עם ישראל ייתקף בשכרון חושים למראה עיניו, ייחשף למנהגי הארץ וייבלע בתרבותה.
מתוך אקלים רוחני זה נדרש עם ישראל להכריז מלחמת תרבות טוטאלית, שחודה מכוון נגד... לבם שלהם. תבעו מכל בן ישראל לנקות את אורוות נפשו מהפסולת של התרבויות ששלטו בכל: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה - לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה - לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא י"ח, ג').
הם חוייבו ללמוד לשלוט בחושניות ולכוונה כראוי, לגבור על הפיתוי ולרסנו. היו אלו אימוני נפש מפרכים. מרוץ מכשולים מייגע על פני מסלול ארוך. מסלול שאמנם, בסופו של דבר, הצמיח אישיות חדשה, מאוזנת יותר וחדורת שמחה. בניית האלטרנטיבה בלב. בניית האישיות הרוחנית הזאת, היא ללא ספק מהמשימות הקשות שהוצבו אי פעם בפני רוחו של האדם.
השאלה העולה מאליה היא:
האומנם עומדים אנו כאן על פתחה של ההסתגרות התרבותית היהודית המפורסמת, זו אשר כה נוהגים לתקוף אותה בימינו? האם זהו הגטו הרוחני הראשון, שבו הושם עם ישראל בתוקף צו התורה? כלום עלינו לדחות כל מה שיצרה האנושות?
שאלות נוקבות אלו זוכות להבהרה במדרש הבא:
"כמעשה ארץ מצרים לא תעשו", יכול לא יבנו בניינים ולא יטעו נטיעות כמותם? תלמוד לומר: "ובחוקותיהם לא תלכו" - לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה היו עושים? האיש נושא איש והאשה לאשה. האיש נושא אשה ובתה, והאשה נישאת לשניים".
מצד אחד מציג המדרש את אורח החיים המתירני. מסתבר, שאביריה של המתירנות בדורנו לא חידשו דבר. נגד מתירנות זו הכריזה התורה מלחמת חורמה. נגדה ורק נגדה השחיזה את המילים החריפות ביותר המצויות באוצר לשונה הנקי ("תועבה"). משום שמתירנות זו הובילה את עמי קדם לאובדן הרגישות המוסרית, לניוון המצפון, לטשטוש מושגים, לערבוב תחומי הטוב והרע, לקהות חושים ולאי התחשבות בזולת. היא שימשה פרוזדור אפל אל חוסר הרחמים, אל האלימות והברוטאליות. הקרבת הילדים באותה תקופה על מזבח המולך, מהווה רק דוגמה אחת לשפל המוסרי של הימים ההם.
מצד שני, קובע המדרש בבהירות שלבנות בניינים כמותם ולנטוע נטיעות כמותם – זהו צעד ראוי.
זוהי אפוא הנוסחה. היצירה האנושית בתחום הטכנולוגיה וההתפתחות המדעית, זו התורמת לרווחת האדם - מתקבלת בברכה. בתחומים אלו יהיה שיתוף פעולה מלא ויוצר בין עם ישראל לעמי העולם. במבנה החיים החיצוניים, בחרושת, במסחר, במחקר, כן. אך לא כמותם בתכני החיים עצמם. צריך להפריד בין הקידמה הטכנולוגית-מדעית לבין קביעת החיים הרוחניים כחיי מתירנות וזולות.
העולם פתוח כולו בפני העם היהודי, אך הוא יטביע בו את חותם מוסרו הבריא, המוסר שרכש באותן שנות אימונים במדבר. אכן, בגישה זו לחיים הוא ידחה את התערובת הזרה ואת ההשפעה התרבותית הנוגדת, אולם הוא יהיה שותף לכל העמים בקידום החומרי של האנושות.
איזון זה הוא ששמר על העם כיחידה לאומית חיה וקיימת, בעוד שמתרבויות המזרח הגדולות נותרו רק פירמידות וחרסים, עדים אילמים ל"תפארת" העבר.
מעובד מהספר "פרשה ופישרה"
הרשם עכשיו!
