באחד מלילות השבת התאספו כל יהודי העיר צנעא בבית הכנסת הגדול לשמוע את דרשתו של הרב, כמנהגם בכל שבוע. בתוך קהל הנשים היתה גם סעדה האלמנה.
עייפה היתה מההכנות הקדחתניות שקדמו לשבת זו, ונמנמה מעט על מושבה, כשהיא שומעת בחצי אוזן את דברי החכם הדורש. לפתע התעוררה באחת וזקפה את אזניה. שמעה את החכם דורש ומדבר על המשיח שיביא את הגאולה, ישיב אותנו לארץ ישראל ויבנה את בית המקדש.
הרב סיפר כי עתידים המתים לקום לתחיית עולם, יחד עם האבות אברהם, יצחק, יעקב ושאר גדולי עולם... סעדה היתה דרוכה מרוב ציפיה. מתי יקרה כל זה? מתי תזכה שוב לראות את יחיא, בעלה המנוח?
הרב המשיך בדרשתו ואמר: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל, ובזכותן עתידים אנו להגאל. בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להגאל".
סעדה התמלאה תקווה ובצעדים מאוששים שבה אל ביתה. הנה, הנה, אולי השנה בחודש ניסן תזכה לראות את המשיח ולהגיע לירושלים, שם תפגוש ביחיא בעלה... בליל הסדר ישבה סעדה כבת חורין על שולחן שכניה הנדיבים, שהזמינוה להסב עמם.

כל העת ישבה מתוחה, מתי כבר יבוא המשיח... שמורות עיניה נעצמו כמעט, כוסות היין ששתתה בדבקות גרמו לכבדות בראשה, אבל לא אשה כסעדה תתן לעייפות להכניעה. כאשר תם הסדר והמסובין קמו איש איש ממקומו ופנו למשכבם, הייתה סעדה אובדת עצות. כיצד תשוב לביתה והיא לבדה, הרי אם יבוא משיח באמצע הלילה ויקח את היהודים כולם לירושלים בעודה שקועה בשינה, עלולה היא חלילה להשאר בודדה בצנעא בין הגויים...

 מה עשתה? גררה את מיטתה סמוך לדלת, ובחצר עמד לו החמור. לקחה רצועת עור - את הקצה האחד קשרה לרגלו של החמור, ואת הקצה השני קשרה לרגלה שלה. אמרה בלבה: הנה יבוא משיח והוא רכוב על חמור. ישמע חמורי את נעירת חמורו של משיח וילך אחריו, ואני אתעורר.

אולם סעדה שכחה דבר ידוע: בסוף האשמורה השניה החמורים נוערים תמיד. והנה, אך הרים החמור את קולו בנעירה, הרגיש כי רגלו קשורה והחל מקפץ ומדלג, גורר אחריו את סעדה הקשורה לרגלו. סעדה מתעוררת וכולה אושר, הנה הנה הגיע המשיח.
כאשר התגברו הדילוגים והקפיצות של החמור, וגופה ספג מכה אחר מכה, החלה סעדה צועקת: "לאט לך, אדוני המשיח, לא כל כך מהר!" כשגברו צעקותיה, שמעו השכנים ויצאו. עצרו את החמור והראו לסעדה כי המשיח לא בא, אלא רק החמור קופץ ומדלג בשל רגלו הקשורה.

* * *
הציפיה לזכות לגאולה השלימה הביאה יהודים רבים לחכות עד כלות נשימתם למאורע זה. הציפיה התפשטה ולכדה את כל נימי נשמתם והיא עודנה בוערת בליבות בית ישראל.