סוחר יהלומים עשיר נסע ליריד יהלומים מרכזי שהתקיים באחת הערים הגדולות.

כהרגלו מימים ימימה, ניגש אל הסוחרים שהכיר מעסקאות קודמות, בחן את סחורתם, בדק, חקר, השווה והתמקח על המחיר. לאחר ימים מספר היה תיקו ריק ממזומנים ומלא ביהלומים. בכיסו נותר רק סכום קטן להוצאות הדרך וללינה באכסניות הטובות שאליהן הורגל.

נפרד האיש ממכריו לעסקים, ופנה לעזוב את העיר כשלבו טוב עליו. לפתע, הבחין באחד הסוחרים הותיקים כשהוא רץ לכיוונו:
"שמע, ידידי, יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה", פנה אליו האיש, "ברשותי יהלומים יקרים, מיוחדים במינם, שאני חייב למכרם".

"צר לי, אך איני יכול עוד לרכוש מאומה!"
"המתן רגע לפני שאתה קובע עובדות, תן מבט ביהלומים ורק אז תחליט", התחנן האיש.
נאות הסוחר להביט בסחורה המוצעת, הוציא זכוכית מגדלת ושריקת התפעלות בקעה מפיו: "הייתי רוצה מאד לרוכשם, אבל לא נותר בידי כסף".

"כמה כסף נותר בידך?" שאל האיש כשהמצוקה נשמעת בקולו.
חישב הסוחר לכמה כסף יזדקק כדי לשוב הביתה, ונקב בסכום שהיה אפסי מול ערכם האמיתי של היהלומים.
האיש נאות לתת לו את צרור היהלומים במחיר הנקוב, הפטיר ברכת "מזל וברכה", נטל את הכסף ופנה לדרכו.
הסוחר מצא את עצמו עשיר עשרת מונים משהיה בבואו אל היריד. העסקה האחרונה הייתה עסקה נדירה המזדמנת אולי פעם בחיים.

לעת ערב נאלץ להניח את גופו באכסניה מצחינה על גבי דרגש עלוב, מכוסה קש לאחר ארוחת ערב של לחם שחור גס וכוס קפה שחור. עצמותיו עמדו להישבר, גופו המפונק כמעט התפלץ, אבל מבט חטוף ביהלומים הספיק להרגיעו ולהביא עליו שינה מתוקה.

כשפקח את עיניו בבוקר וגילה היכן הוא שוכב, כמעט לקה בהתקף לב. אם לא היהלומים, לא היה מחזיק מעמד עוד רגע קט.
כך במשך ימים אחדים המשיך את המסע המפרך, כל לילה באכסניה מצחינה אחרת, כל אחת גרועה מקודמתה. אך בכל רגע של קושי, היה מוציא את היהלומים ממקומם ומוצא בהם נחמה. לבו התמלא שמחה, קשייו התגמדו, וסבלו קיבל מעמד זניח. הוא ידע שהכול זמני, ועל כל רגע של צער, עתיד הוא לקבל תמורה מלאה.

* * *

אם נזכור שנושאים אנו באמתחתנו אוצרות יהודיים רוחניים שלא יסולאו בפז, או-אז לא יקשו עוד בעינינו כל המכשולים והמהמורות שמזמן לנו מסע החיים.