רשת ענקית בארה"ב בשם 'פנקייק', על מאות סניפיה, נקלעה לקשיים כלכליים ועמדה לפני פשיטת רגל. כמוצא אחרון החליט נשיא החברה לבקש את עזרתה של חברת ייעול שתבדוק האם ניתן לחסוך בעלויות. המאמן מחברת הייעול הציע לערוך יום כיף לכל עובדי הסניפים, ובסוף היום יתחלקו לקבוצות קטנות לצורך 'סיעור מוחות': מי שיעלה הצעה שתוכיח שניתן לחסוך לחברה בהוצאותיה, יזכה בפרס של עשרת אלפים דולר!

באחת הקבוצות היתה עובדת ניקיון שהצהירה: "אני עובדת בסניף כבר עשר שנים, ושמתי לב לתופעה בזבזנית מאז שאני בעבודה! כל אדם הקונה פנקייק מקבל כמה צנצנות ריבה. בעת פינוי האשפה, נוכחתי לראות שרוב האנשים זורקים לפח את הצנצנות המלאות בריבה! לא חבל? אולי כדאי לבקש עבור כל צנצנת כמה סנטים, ובכך לחסוך ואולי אפילו להרוויח".
רואי החשבון בדקו את הנתונים, ואכן גילו שזוהי תופעה החוזרת על עצמה בכל הסניפים. חישוב מהיר גילה שאם החברה תיישם את הרעיון, יחסכו בשנה מיליוני דולרים!

חבר השופטים קבע שהעובדת תזכה בפרס!

בטקס חגיגי קיבלה העובדת את הצ'ק השמן מידיו של נשיא הרשת לקול תשואת הנוכחים. אך... מיד עם קבלת הצ'ק הבהיר לה נשיא החברה: "מרגע זה את מפוטרת!!" היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות... "מדוע?" - שאלה העובדת. ענה לה הנשיא: " סיפרת שכבר עשר שנים את מבחינה בתופעה בזבזנית בחברה, ורק היום את מדברת?!"

"אתה לא מתבייש לדבר כך?!" – נעלבה המנקה – "הרי רק היום הואלת בטובך 'לרדת אל העם' ולהיפגש עימנו – העובדים הפשוטים. לו ביום רגיל הייתי מעוניינת לדבר עמך, האם היה לי סיכוי? שנינו יודעים שלא! הייתי ממתינה לא עשר שנים, אלא שלושים שנה... אפילו כדי להיפגש עם מנהל הסניף שלי אני צריכה להמתין שנה. גם אם נניח שאפגוש אותו", המשיכה ברצף, "נראה לך שהוא יתייחס אלי? הרי מי אני בסך הכול, פועלת שחורה שעושה עבודה שחורה..."

*
מאז ומעולם היו בעולם עניים ועשירים. מצוות התורה לא באו למחוק במחי יד את ההבדלים הקיימים בין עני לעשיר ובין החלש לחזק. התורה מכירה בעובדה ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים ט"ו, י"א), אולם עם זאת, באמצעות מערכת המצוות הופך פער זה להיות נסבל. התורה שומרת על כך שהחזק לא יהפך לעריץ, והעני לא יידרס מתחת למגפי העשירים.
הכסף על כל צורותיו הוא תמצית כוחם של העשירים. אולם לאמיתו של דבר, הכסף הוא גוף שאינו "חי" בזכות עצמו. רק בשיתוף כח העבודה ניתן להפוך את הכסף לגורם יצרני. רק כאשר ייבנו מהכסף מפעלים שבהם עובדים, בונים ומייצרים, יוכל בעל הממון לממש את עושרו. סוד כוחו של העני הוא שהעשיר זקוק לעמל כפיו. ללא שיתוף פעולה מצד העני אין לעשיר כל תועלת מכספו הרב. בעל כורחם של כל המעורבים בדבר נוצר איזון חברתי מסויים; אם צד אחד ידכא את השני ויפר את האיזון, יוכל הצד שכנגדו לסרב לשתף עמו פעולה, וכך יישמר האיזון ויהיה בכוחו להביא ברכה. 

בפרשת "בהר" נאמר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך, וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ו).

במבטה של התורה על איסור לקיחת ריבית קיים דגש מיוחד: "וחי אחיך עמך". ניתן להעסיק את העני, ניתן בהחלט להנות מיגיע כפיו וגם להתעשר. באופן זה נשמר האיזון בין עבודת העני לדרכו של העשיר, אולם את הריבית אוסרת התורה. לקיחת ריבית אינה העסקה של העני, אין היא הצעת עבודה ואף לא סיפוק מקורות פרנסה, היא שעבוד של האדם חסר האמצעים לעשיר שכל האמצעים בידו. בהטלת ריבית לא מאפשרים למחוסר האמצעים לחיות בחברתנו, אלא גורמים לו להיות מנוצל על ידה, ולכן אסרה זאת התורה באיסור חמור.

*
בתורה נחקקו חוקים מיוחדים להגנת העובד. ביניהם ניתן למנות את איסור הלנת שכר ואת האיסור להעביד פועל בעבודת פרך ובעבודות בזויות, אם הוא לא נשכר מראש למלאכות אלו. המושג "עבודת פרך" כולל סוגים שונים של עבודות, לרבות עבודות שאין בהן סיפוק מינימלי לעובד.

קיים סוג נוסף של עבודת פרך, במובן הרחב יותר של המושג: עבודה שעושים אותה ללא רצון, אלא רק מפני שלא נעים לסרב לבקשה. לדוגמה, כשהבוס מבקש ממנהל החשבונות שלו לבצע עבורו שליחויות, הוא מרגיש מבוזה, אולם אין לו ברירה; מזכירה שנאלצת לשטוף את רצפת המשרד לבקשת המעביד, גם אם היא אינה מתנגדת, ברור שזוהי הסכמה כפויה. בנקודה זו נכנס המבקש לתחום של "עבודת פרך", שעל פי דעת התורה יש להתרחק ממנה.
התורה דורשת מאיתנו שנרגיש ונחוש את הזולת, שנתעמק בתחושותיו ונזדהה עמו. בדרך זו ניתן לפתח יחסים הדדיים של כיבוד ואהדה בין בני האדם ולמנוע היווצרות של משקעי מרירות.

העובד רוצה להתפרנס ותו לא! אך מתברר שלעתים עובדים שקבלו הצעת עבודה בחברה אחרת  ובמשכורת כפולה, חזרו למרבית הפלא לאחר זמן לעבודתם הקודמת! 

הם חשו שלא מעריכים אותם במקום החדש כמו בעבודתם הקודמת ואין להם המעמד והיחס שהיו להם במקום העבודה הראשון. הדבר מהווה פלא גדול: הלא עובד בא לעבודה כדי להתפרנס, ולא כדי לקבל מחמאות?

ובכן, עובדת חיים היא שהאדם מתחבר למקום עבודתו כאשר הוא חש שמעריכים אותו. לעתים יעדיף לעבוד במשכורת פחותה, אך לחוש מוערך ומקובל.

הנה כי כן, הצעת ייעול למנהל טוב: כדאי לך להחמיא לעובדיך ולהעריך אותם כדי שיישארו עמך בעבודה ויעשו את מלאכתם נאמנה. המלצה כדאית זו יכולה להתקבל  אצל כל מנהל. אך אצל מנהל יהודי אין זה רק עניין של כדאיות, אלא גם של חובה יהודית. אנו כיהודים שומרי תורה ומצוות - לא רק הכדאיות החומרית היא המובילה אותנו, אלא המוטיבציה הרוחנית.

לכל מנהל יש עובדים בכירים הסובבים אותו, הם מתוגמלים היטב בדרך כלל. אך חשוב לזכור גם את העובדים ה'זוטרים' - העובדים בנאמנות במשך שנים רבות. אותם לא מעריכים, עד ש... יום אחד אי-מי מהם לא חש בטוב ונעדר מן העבודה. פתאום מתחיל צונאמי של בעיות. מתברר שהיחס המזלזל אל 'הבורג הקטן' לא היה מוצדק.
אדם אשר במשך שנים מגיע בוקר-בוקר, יום-יום, ועושה את עבודתו נאמנה, המפעל כולו מתפקד בזכותו, אך לכל דבר טוב מתרגלים! עד שפתאום הוא חולה... המפעל נכנס לסחרחורת, או אז מתחילים להבין את תרומתו.
מנהל יהודי יודע להעריך כל עובד בחברתו כי התורה מחייבת אותו "ואהבת לרעך כמוך". לא בתור המלצה לייעול העסק, אלא כחובה היהודית.

*
תובנה ברורה אודות היחס בין בני אדם הנמצאים בחברה אחת, נוכל ללמוד מהסיפור הבא:
משלחת של מנהלי מפעל מסוים  סיירה במדינות שונות בעולם ולמדה דרכים מגוונות ומעניינות כיצד לשווק את מוצרי המפעל לאוכלוסיות שונות.. היא ביקרה גם בישראל. ביום האחרון לביקור פנה המדריך בקול צופן סוד ואמר לאנשי המשלחת: "היום אקח אתכם למקום המרתק ביותר בישראל, לטעמי!"
הנוכחים לא הבינו איזו אטרקציה מזומנת להם. להפתעתם הרבה, הוביל אותם הנהג לשכונה ירושלמית ישנה וצפופה, שרחוקה מאד מלהרשים תיירים.

הרכב עצר לפני בנין גדול ורוחש פעילות, שבפתחו יוצאים ונכנסים מאות צעירים. המדריך שאל את המנהלים: "מה לדעתכם אמור להיות שטחו של מוסד חינוכי בן ששת אלפים תלמידים?"
הנשאלים ערכו חישוב של אולמי הרצאות, חדרי מיחשוב, שטחי גינון, מעונות סטודנטים, חדרי סגל ומשרדי הנהלה, והגיעו למסקנה שיש צורך בשטח בן 150,000 מ"ר. "וכמה אנשי צוות אמורים לעבוד במוסד כזה?" הוסיף המדריך לשאול. תשובותיהם נעו בין שלושת מאות וחמישים לארבע מאות איש.

"ובכן", אמר המדריך, "ברוכים הבאים לישיבת "מיר". בישיבה הזאת לומדים כששת אלפים תלמידים, ושטחה הוא כ-3,000 מ"ר בלבד. לכל תלמיד מוקצה חצי מטר מרובע. את צוות הישיבה מאיישים כעשרים איש, ובראשה עומד מנהל אחד ויחיד האחראי על הכל: מקבלת תלמידים, דרך קביעת החומר הלימודי ועד לניהול התקציבי".

המנהלים עמדו המומים. המדריך ערך להם סיור בישיבה: אולמות הלימוד היו מלאים עד אפס מקום, והלומדים היו כה שקועים בלימודם, עד שאפילו לא הבחינו בהם. הם עברו קומה אחר קומה. בכל פינה אפשרית או בלתי אפשרית, בכל חדר מדרגות ובכל חצי מטר פנוי, ישבו אנשים ולמדו. היה זה מחזה מדהים ומחשמל, שהותיר אותם ללא מילים. בתום הסיור נקבעה להם פגישה עם ראש הישיבה. "אבל אל תבהלו ממצבו הגופני", אמר המדריך, "האיש מתמודד עם מחלות רבות".
הם נכנסו לבית הפשוט, המרוהט בריהוט בסיסי ביותר. הרב נתן צבי פינקל זצ"ל, שעקבות מחלת הפרקינסון המשבשת את כל מערכות  גופו, ניכרו בו היטב, דיבר עימם אך בקושי, אבל קיבל אותם במאור פנים. אחד מהמנהלים האורחים אזר אומץ: "כולנו פה מנהלים חברות ומפעלים, ואיננו מצליחים להבין כיצד מוסד כזה מתנהל, מה הסוד פה?"

ראש הישיבה חייך את חיוכו המפורסם והשיב בשאלה: "ידידי היקרים, התדעו מה ההבדל בין אדם לבין בהמה? כשבהמה רוצה משהו, היא תנסה להשיג אותו, גם אם תדרוך בדרך על כל מי שנמצא בסביבה. לעומת זאת, האדם מסוגל לוותר על רצונותיו כדי לא להזיק לזולתו. האדם מסוגל אף לגרוע הנאה מעצמו כדי להיטיב לחברו. כאן בישיבה חיים בני אדם, וכאשר חושב כל אחד כיצד יוכל גם זולתו לחיות לצידו, או אז אין לאף אחד בעיה!"

המשלחת יצאה מוקסמת מהסיור, "ואני", הוסיף אחד המנהלים, "למדתי את תובנת חיי. במקום להציק, להתנגד ולרטון, אני משתדל לאפשר גם לאחרים, ואפילו למתחרים, לחיות במחיצתי". הסיפור התפרסם באחד מכלי התקשורת בארה"ב ויצר הד ציבורי רחב, שגרם לקידוש שם שמים.

*
כיצד מקיימים את מצוות אהבת הזולת? התשובה היא לספר בשבחו! יחס זה מעוגן בתורה בציוויים רבים ומטרתו להגן על החלשים, לבל יהפכו למדרס לגלגלי החברה או לתעלולי הבוס. גם במערכת שעיקרה כספית ומטרתה לייצר ולשווק, יחסי האנוש בתוכה חשובים מאד, ולא רק בשל הגדלת התשואה הכספית, אלא בשל הערך האנושי של האדם הניצב בתווך.
חשוב לאהוב אותו, לאפשר לו למצוא את מקומו, לתת לו להתבטא ולאפשר לו לחיות כאדם עם כל משמעותה של מילה זו.

בפרשת "בהר" מובאים גם דיני שנת היובל. נאמר בה (ויקרא כ"ה, י'): "וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". בשנת היובל מפסיקים העבדים העבריים לעבוד ושבים לביתם ולמשפחתם, זוהי שנת הדרור והחירות. מצווה זו מורה על ההתייחסות הנכונה לזולת, גם לעבד מקנת כספנו. גם לאורך כל השנים עד היובל יש לנהוג באנשים המשועבדים העובדים קשה עבור פת לחם, בדרך של חרות וכבוד. גם בזמן עבודתם אין להעלים עין מעובדת היותם אנשים בעלי רגשות כמונו, אבות למשפחות ובעלי לב אנושי. הם אינם רק עובדים, הם גם אנשים. אותה תחושת דרור שעליה מורה התורה- כאשר היא תהפוך נר לרגלם של "הבוסים" בעלי הנכסים, היא תהפוך את העולם לטוב יותר, לעולם שבו תשמע בשורת הדרור והשחרור בכל אתר.

מסופר על הרב מפוניבז' שיום אחר הבחין בנגר של הישיבה ר' משה וויטראק, שעבד קשה בחום היום. ניגש אליו הרב ואמר לו: "ר' משה, אה, כבר למעלה מעשרים שנה אנחנו ביחד בונים את הישיבה!" ר' משה זקף את גוו וחייך. מעתה הפטיר לכל מי שפגש: "שמעת מה אמר לי הרב? שנינו ביחד בונים את הישיבה כבר למעלה מעשרים שנה. אני הנגר והרב המקים והמייסד - בונים יחד את הישיבה..."
זו ההסתכלות, זהו העידוד וזו ההתנהלות היהודית הראויה והרצויה.