ניר היה מטפס הרים מקצועי. שנים חלם לכבוש את פסגתו של הר גבוה ומשונן - פסגה שאחרים אפילו לא חלמו עליה. היחידים שזכו להיות שם היו הנשרים במעופם... ניר ידע שלפעמים צריך ללחום עבור מימוש חלומות, שהרי לא לחינם המילה "חלום" והמילה "לוחם" מורכבות מאותן אותיות. הוא החליט לצאת להרפתקה המסוכנת. נעץ יתדות וקשר חבלים, דילג על צוקים והעפיל למרומים. והנה, עוד מאמץ והוא מגיע למטרה הנכספת...
מכשול אחרון עמד בדרכו, קיר חלק, ללא שום נקודת אחיזה. בשארית כוחותיו חקק בסלע הקשה, והתקדם צעד נוסף. והנה, בליטת סלע נוספת ישנה בקיר, נאחז בה, אך אבוי! הבליטה רופפת... מסתכל הוא למטה, התהום הפעורה תחתיו רק ייאשה אותו. ניר העדיף לא לחשוב מה עלול חלילה לקרות בכל רגע. ברוב ייאושו, כשהוא תלוי בין שמים לארץ, פרץ בבכי וקרא: "ריבונו של עולם! עזור לי!!" ההרים מסביב החזירו את ההד: "לי, לי, לי..."
לפתע שמע קול דובר אליו: "ניר, אמור, הבאמת תבטח בי?"
והוא ענה: "כן אלוקים, ודאי! עזור נא לי!"
הקול שב ושאל: "הבאמת ובתמים תבטח בי?"
והוא קרא, "כן, כן !!"
"אם אמת בפיך", אמר הקול, "בטח בי, ועזוב את האבן הרופפת הזו..."
*
בפרשתנו, פרשת בהר, מצווה אותנו הבורא על מצוות השמיטה. נצייר במוחנו חקלאי, אשר פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו תלויות ביבול שמצמיח השדה, והשדה הוא מקור פרנסתם היחיד! והנה, מצווה אותו הבורא שמידי שנה שביעית, ייטוש את מקור פרנסתו, ולא יעבוד במשך שנה שלמה! שנה שלמה לא לחרוש, לא לזרוע ולא לגדל... ממה יתפרנס? מה יאכל? גם כשתגיע תחילת השנה הבאה – עד שתגדל תבואה חדשה, ייקח הרבה זמן... גם הפירות הגדלים על העצים, לא שייכים לו ואסור לו למנוע מאחרים לקחתם.
אכן, זהו ניסיון לא קל, לא לחינם זכו החקלאים לתואר: "גיבורי כוח, עושי דברו" (תהילים ק"ג), זוהי גבורה אמיתית.
הבורא מבטיח: "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע". תהיו שבעים... איך? הרי אין תבואה? כותב רש"י על אתר: "ואכלתם לשובע – אף בתוך המעיים תהיה בו ברכה", אוכל קמעה ומתברך במעיו... לא יצטרכו הרבה תבואה, כי האדם יקבל תחושת שובע ממעט תבואה...
כמו בנס חנוכה שכמות קטנה של שמן ניצחה את מגבלות הזמן, כך גם בשמיטה, מעט תבואה תעשה את פעולתה של תבואה מרובה...
אותו חקלאי אכן בוטח בבורא, לא שואל שאלות. הבורא, נוהג עימו במידה כנגד מידה, הנהגה שמעבר לטבע. החקלאי אכן עוזב את האבן הרופפת...
ישנם אנשים שאמונתם בבורא מעט יותר חלשה, אמנם הם מוכנים לשבות שנה שלמה, אך הם יהיו רגועים רק אם הם "יראו בעיניים" שיש להם מספיק תבואה במחסנים... אל קבוצת חקלאים יקרים אלו, פונה התורה ומבטיחה הבטחה מיוחדת: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?"... קשה להם לעזוב את האבן... להם מבטיח הבורא: "וציותי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים..." אל דאגה! תראו את הברכה בעיניים, בשנה השישית השדה תצמיח יבול פי שלש. המחסנים יהיו עמוסי תבואה...
ישאל השואל: האם לא עדיף לנקוט בדרך השנייה, לשאול שאלות ולראות את השפע בעיניים?
וודאי שלא. "ה' צילך על יד ימינך" – כך אומר דוד המלך בתהלים. כשם שאם אתה מראה לצל אצבע, אף הוא מראה לך אצבע, כך הבורא נוהג עם האדם כפי מידת ביטחונו. חקלאי הבוטח ביכולותיו של הבורא ולא שואל: "מה נאכל בשנה השביעית?", ה' נוהג עימו מעבר למידת הטבע והמאכל מתברך במעיו. לעומתו, חקלאי מהסס הדואג לפרנסתו, הבורא כמובן דואג גם לו, אך לא שובר את גבולות הטבע למענו, הוא ינהג עמו בדרך הטבע. היבול של השנה השישית יתרבה... אך אליה וקוץ בה, כעת זקוק החקלאי לטרוח, לבנות מחסנים ולדאוג לשמירה ראויה מפני גנבים וריקבון...
פעמים רבות אנו אוחזים באבן רופפת, במקום לאחוז בצוק איתן... לא חבל?
ה' צילך.
יבחר הבוחר...
נקודה למחשבה.