לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע זכה כל שבט לנחלתו. נחלת השבט חולקה בין ראשי בתי האב. כל אחד מישראל זכה לאדמה פרטית, שהיתה רכושו.
זהו מצב מבורך, אידיאלי לפרט ולחברה. אולם, יש להניח שמצב חלוקה ראשוני זה לא נשמר לאורך ימים. המציאות הכלכלית חזקה מכל תיאוריה על שוויון, על זכויות ועל צדק. בני ישראל החלו בוודאי גם לסחור, בצד חיי החקלאות שפיתחו. אדמות נקנו ונמכרו, נחלות החליפו ידיים. בתוך שנים לא רבות נוצרה, ללא ספק, מפה חדשה של ארץ ישראל. מפה מנומרת באחוזות גדולות. נחלות רחבות ידיים הפכו לרכוש פרטי של יחידים. היוזמה והזריזות של המעטים הפכה אותם לעילית כלכלית. לעומתם, גדל בהתמדה גם ציבור חסרי הקרקע, שהאילוץ הכלכלי שינה את מצבם לחלוטין. כך נוצר פער חברתי בולט.
עד שנת החמישים...
ביום הכיפורים של שנת היובל תקע השופר את תקיעת החופש והחירות, ואזיקי הארץ נשמטו מאליהם. כבלי הכלכלה הוסרו מעל "מדינת היובל". בבת אחת התפרקו האחוזות הגדולות:
"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקידשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. יובל היא תהיה לכם" (ויקרא כ"ה, ח'-י"א).
כל אדם שב אל נחלת אבותיו, לעובדה מחדש. הרכוש הבסיסי - האדמה - שב להיות רכוש של בעליו האמיתיים. החובות בטלו כולם. העבדים העבריים שבכורח התנאים שיעבדו את עצמם, זקפו מחדש את קומתם, נשמו מלוא הריאות חירות. בדרכם הביתה זכו לברכתו החמה של אדונם: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל משפחתו" (שם).
כך חגג השוויון, שוויון האמת, את חגו הגדול. נמוגו המעמדות שהתפתחו במשך השנים. האיזון הכלכלי שהופר – הושב על כנו. רגע נפלא ומשכר!
לאחר מכן? בתום שנת השוויון, האחווה והחירות? הכול התחיל מחדש. שוב נפתח הפתח למשק חופשי. מאבקי הכישרון והתושייה, החריצות והעשייה, יצאו שוב למירוץ מכשולים חדש עד... שנת החמישים הבאה.
אכן, במצוות היובל טמונים גרעיני הפתרון לבעיות החברה האנושית. עקרונותיה העתיקים יכולים בהחלט לשמש בסיס לתכנית פעולה כלכלית, אפילו כלל עולמית, שתביא לחלוקה חדשה וצודקת יותר של משאבי תבל.
אולם היישום ואפשרות ההפעלה של העקרונות האמורים, תלויים בפרט "קטן", שאותו "שוכחים" משום מה, שעה שמעלים על נס מצווה זו. בלעדיו לא תיכון מלכות היובל בעולם.
פרט "קטן", המוזכר ברורות באחד מפסוקי המצווה: "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (שם כ"ג).
שמים לב לתוספת? תוספת שהיא התבלין האידיאולוגי המונח ביסוד המצווה. תוספת זו משלבת את החירות הניתנת לכל אחד מישראל להפעיל כרצונו את אמצעי הייצור (האדמה) – עם שלילת הבעלות המוחלטת עליה: "כי לי הארץ".
כדי להגשים אוטופיה זו נחוצה שפת האמונה. דרושה הכרה איתנה כי אמנם שייכים הארץ והעולם כולו לבוראם – האלוקים.
לו היו שואלים אותנו: מהו השם המתאים ביותר לשנה שבה העבדים משתחררים מעול אדוניהם ושבים אל משפחותיהם. שנה שבה השדות המכורים חוזרים לבעליהם, והאנשים שבים איש אל אחוזתו. מן הסתם, היינו מציעים: שנת דרור, שנת חירות ופדות וכדומה.
ומה שמה? יובל שמה. היובל הוא שם נרדף לשופר. השנה נקראת על שם תקיעת השופר. כלום אין זה מוזר לקרוא לכל השנה, שנה שמתחוללים בה מאורעות כה כבירים, על שם תקיעת השופר של יום הכיפורים?
ההסבר לכך הוא ששתי מגמות כלולות בתקיעת השופר. יש תקיעת שופר למלחמה, להתראה, כפי שנאמר: "יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג', ו'). זוהי תקיעה של כוננות ושל דריכות.
לעומתה, קיימת תקיעת שופר של רגיעה, של דרור, כדוגמת התקיעות שהיו תוקעים בערב שבת כדי להפסיק את המלאכה בשדות (מסכת שבת ה', י"ח).
לתקיעת השופר המסמלת את השיבה הביתה ואת הדרור, קראו "יובל". כפי שנאמר בסיומו של מעמד הר סיני, שבמהלכו נאסר לעלות להר: "במשוך היובל, המה יעלו בהר" (שמות י"ט, י"ג). היובל מסמל את תחילתו של מצב חדש.
תקיעות שופר אלו סימלו את החירות של שנת היובל, את הדרור של העבדים ושל השדות, את העובדה שכל אדם שב אל נחלת אבותיו. קריאת השנה כולה בשם זה משייכת את השנה למאורעות נוספים בחיי עם ישראל הקשורים לחירות אמיתית.
הדברים אקטואליים מאד גם לגבינו. בית המקדש חרב, העם גלה מארצו. זכינו בדורות האחרונים לקיבוץ גלויות, אולם טרם נבנה בית המקדש וטרם זכינו לגאולה השלימה.
מצפים אנו ליום הגדול, היום שבו ייפתח עידן חדש. מתפללים אנו ומבקשים: "אלקינו ואלקי אבותינו, תקע בשופר גדול לחירותנו". וכן נאמר בנביא: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים (ישעיה כ"ז, י"ג).
ביום ההוא, ביום הגאולה הקרובה, נשמע את התקיעה של השופר הגדול, השופר שיקרא לכולנו לשוב "הביתה".
הביתה – לארץ ישראל. הביתה – אל המורשת, לחיק האמונה, לצילו של הקדוש ברוך הוא, לתורתו ולמצוותיו.
יהיה זה שופר של דרור, שופר של שיבה לעצמיותנו ולשורשינו!
במהרה בימינו!