באחת העיירות היה עגלון גאה במקצועו ואוהב את סוסיו אהבת נפש. השנים הרבות במקצוע גרמו לו להתאחד עם סוסיו בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, אלא שככל שעברו השנים, החל העגלון דנן להריח את ריחו של העולם הבא. הוא ידע כי כדי להגיע לעולם הבא דרושות לו לפחות מעט זכויות, כמו כמה פרקי תהלים.

אולם כאן נעוץ היה שורש הבעיה: כיצד יעזוב את עיסוקי העולם הזה וילך להתעסק בעניני עולם הבא, ופרנסה מנין?

ככל יהודי טוב שם את פניו אל ביתו של הרב והציג בפניו את הבעיה.

האיר לו הרב פנים ואמר לו: "יפה שאלת. הן ידועה לך גודל חשיבות המצווה של תמיכה בתורה בהסכם שותפות של יששכר וזבולון. אמצא עבורך תלמיד חכם משכמו ומעלה, וכך לא תצטרך לעזוב את פרנסתך. תוכלו להיות שותפים תמורת שלושים רובלים לחודש. שוב נא אלי מחר ונראה מי יהיה שותפך".

העגלון לא הבין מה הקשר שלו ליששכר וזבולון, ומי הם בכלל, אך שלושים רובלים - ידע יפה מה ערכם, ואם אפשר לקנות דרכם את העולם הבא, הכל שוה וכדאי.

למחרת שב אל הרב, והלה קדמו בחיוך, ובשורה בפיו: "מצאתי לך שותף כלבבך מן המובחר שבמובחר, תלמיד חכם הגון וישר, נעים הליכות ונעים סבר, חריף ולמדן. לו נאה ויאה לשמש כשותפך".

העגלון נטל בידו שלושים רובלים צרורים היטב, ומשקה 'לחיים' כדי לחגוג את חתימת השותפות, ועלה אל בית המדרש. אך נכנס פנימה,  אורו עיניו מן הזוהר המקיף את היושבים בו. חום נעים עולה מן התנור ומלטף את הנוכחים ומפיהם מזדמר ניגון ענוג. בלבו צף האושר: "תמורת שלושים רובלים להנות מן העולם בצורה כה נפלאה ולזכות גם לעולם הבא..." כך מלמל לעצמו, וניגש לתור אחר אותו תלמיד חכם שאמור להיות שותפו.

אחד הלומדים החווה באצבעו, והראהו את מקום מושבו של האדם שאותו הוא מחפש. הביט העגלון אל אותו תלמיד חכם המיועד להיות שותפנו ופניו נתכרכמו, הן כה צנום הוא שותפו ופניו חיוורות, לאיזו מלאכה יצלח.

ניגש העגלון אל אותו תלמיד חכם ובקול מצהלות הניח לפניו את בקבוק המשקה וזעק בקול: "מזל טוב שותף, הבה ונשתה לחיים לחיי השותפות החדשה". קהל הלומדים הביט בהשתוממות לפשר המהומה. וראה כיצד העגלון מוציא מכיסו שלושים רובל ומניח לפני אותו תלמיד חכם ופותח עמו בשיחה.

"נו, מה לומדים אצלכם?" שואל העגלון. הלמדן שכנגדו משיב בשפה רפה כמי שכפאו שד: "לומדים אנו מסכת בבא בתרא, פרק חזקת הבתים".

"נו, נו", הנהן העגלון בראשו, "איני מבין הרבה באותיות הקטנות, אולם האם אפשר גם לומר פרקי תהלים?".

"ודאי", משיבו הלמדן, "הן נאמר כי האומר תהלים כאילו עוסק בסוגיות חמורות של נגעים ואהלות".

אורו פניו של העגלון: "אם כן, הבה ונסכם את פרטי השותפות. מחר עם שחר יתייצב כבודו באסם התבואה של הפריץ, שם ימתינו לו מאה שקי תבואה, שאותם יש להעביר אל העיר הסמוכה, בשובך תבוא אלי לבית המדרש, ואומר לך לאן תהיה הנסיעה הבאה".

"איני מבין" נתגמגם הלמדן, המום כולו.

"מה יש כאן להבין? הלא שותפים אנחנו, הלא כן?"

"אמת ויציב", נענה הלמדן.

"אם כן, אתה תטפל בסוסים, ואני אשב לי כאן ואתן מנוחה לעצמותי הזקנות על כוס תה ומעט תהלים ליד התנור החם, הלא זו היא טיבה של שותפות".

"דומני כי עלינו לעלות על הרב", אמר לעגלון, "ענין השותפות הוא שאתה תמשיך לעסוק במקצועך, ואני אמשיך ללמוד ולעסוק בתורה. אתה תתחלק עמי ברווח בממון, ואני אתחלק עמך ברווח שאני עושה בתורה, ושנינו נצא נשכרים. אולם אלו פנים יהיו לשותפות, אם אני אצא לעסוק בעגלונות, ואתה תשב בבית המדרש בצל התנור, הלא שנינו נצא נפסדים..."

* * *

הקב"ה יצר שותפות באדם בין הגוף לבין הנשמה. הגוף תפקידו לדאוג למזון הגשמי והנשמה תפקידה לדאוג למזון הרוחני. ומה עושה האדם? עולה לבית המדרש פורש את כפיו אל על בתפילה, אולם לבו ומוחו משוטטים אי שם, בין בורסה למניות, בין סחורה למלאכה, במקום לעסוק בנשמתו עסוק הוא בעסקי גופו. האם זוהי שותפות?