במסגרת הכיבוש הגדול אותו ביצע נפוליון במטרה להגיע אל פסגת שאיפותיו, להיות אלכסנדר מוקדון מספר שתיים ולשלוט על העולם כולו, הוא הגיע בראש צבאו אל אחת הערים וביקש לסנפה למלכותו. הצבא המקומי שהיה מכונס מאחורי חומת ענק, לא הראה נכונות להכנע, והתבצר בעמדותיו.

ימים חלפו, המצור נמשך ועדיין העיר עומדת בצורה, אינה מראה סימן כלשהו של כניעה. חייליו של נפוליון החלו מגלים סימני עייפות, תנאי השדה הממושכים נתנו בהם את אותותיהם, זה זמן רב שלא באה לפיהם ארוחה ראויה.

נפוליון, שחש במרמור העולה מבין שורות חייליו, החליט לעשות מעשה, בעצמו. "עם פרוס הערב, אתגנב אל העיר המבוצרת, ואנסה לרחרח אחר הלך הרוח שם. אם אשמע כי נפולים הם ברוחם, ומאגרי המזון עומדים להגמר, נמתין עוד ימים מספר עד שתכנע העיר בפנינו. אולם אם אשמע כי רוחם איתנה, ועדיין אינם עומדים בפני כניעה, אז לא תהיה לנו ברירה, ונאלץ לשוב כלעומת שבאנו". פקודיו התנגדו נמרצות לסיכון חייו של המצביא, אולם הוא נותר בשלו.

הקיסר החליף את בגדיו לבגדי אכר פשוט, עלה מהיכן שעלה, וחיש מהר מצא את עצמו בתוך העיר המבוצרת. את רגליו הועיד לעבר בית מרזח מקומי. שם יוכל לשמוע את אשר בלבות בני האדם. בצעדים בוטחים, המסווים את חששותיו, צעד פנימה והתיישב באחד המקומות הפנויים, מטה אוזן לשמוע את שיחתם של קבוצת החיילים היושבים ומלהגים. תוך כדי שיחתם שמע את אשר ביקש לשמוע, רוחם ירודה, המזון עומד לכלות והעם דורש כניעה. ביקש לצאת ולחזור אל חייליו, אלא שלפתע הבחין בו אחד החיילים שמיהר לקרוא לחבריו: "הי, הביטו, הנה הוא. נפוליון בכבודו ובעצמו, הבה ונתפסהו..."

ראה כי נתגלתה זהותו, ומיהר לנוס כל עוד נפשו בו. החיילים מיהרו לרדוף אחריו. כך רץ בין סמטאות העיר בניסיון להתחמק מהחיילים הדולקים אחריו. באחת הסמטאות ראה מול עיניו דלת פתוחה לתוך כוך אפל, שם יושב סנדלר ומתקן נעליים. ללא היסוס קפץ פנימה וביקש מסתור. הסנדלר הבין לנפשו ומיהר להטמינו תחת ערימה של שמיכות שהיו מונחות על ארגז גדול מימדים.

לא עבר זמן רב וקבוצת חיילים נכנסה אף היא אל אותו כוך, שואלים את הסנדלר האם מתחבא כאן מאן דהו. הסנדלר השיב בשלילה, אולם הם לא האמינו לדבריו וביקשו לבדוק זאת בעצמם, הכסתות המונחות בקצה החדר עוררו את חשדו של אחד מהם, והוא ניגש לבדוק, הרים את השמיכה הראשונה, השניה והשלישית, המשיך אל הרביעית והחמישית, והנה נותרה עוד שמיכה אחת לבדוק, אם ירים אותה האיש, בא הקץ על הקיסר השוכב תחתיה. משום מה הניח האיש את השמיכות מידיו, ופנה לצאת החוצה, אומר לחבריו: הבה נמשיך לחפש, כנראה אינו כאן.

משהיה הסנדלר בטוח כי החיילים הלכו לדרכם, הרים את השמיכות באומרו כי הסכנה חלפה, וכעת יכול הוא ללכת לדרכו. נפוליון הודה לו מקרב לבו, והבטיחו נאמנה כי בבוא היום ישיב לו כגמולו הטוב.

בהתאם למידע שהיה בידו, נכבשה העיר כעבור ימים מספר והסתפחה אף היא לממלכה הגדולה. נפוליון לא שכח את הבטחתו לסנדלר שהציל את חייו, ומיד עם שובו אל הבירה מיהר לשלוח להביאו אליו. כאשר הגיע האיש קיבלו הקיסר בכבוד רב ובשמחה גלויה, הושיבו ואמר לו: "שעת כושר היא זו. בקש ככל שתרצה, ואתן לך, אם יש ביכולתי".

הסנדלר הפשוט שהרגיש את החיבה היתירה מכיוונו של הקיסר הגדול, זחה עליו דעתו, ובנימה חברותית פנה אל הקיסר ואמר: "אולי תוכל לומר לי כיצד הרגשת מתחת לשמיכה, כאשר החייל כמעט והרים את השמיכה האחרונה?"

הקיסר קפץ ממקומו: "בוש והכלם, חוצפה כזו! וכי כך מדברים אל הקיסר?! קחוהו ותלוהו על עמוד התליה!"

שני חיילים גברתניים מיהרו לאחוז בזרועותיו של הסנדלר ההמום והוציאוהו אל מחוץ לארמון לעבר הגרדום. המונים התאספו לחזות במחזה. בין המתאספים בלטה דמותו של הקיסר, שהגיע אף הוא. התליין נטל את החבל והחל כורכו סביב צווארו של האיש, והחל סופר לאחור, עשר, תשע, שמונה, וכן הלאה שלוש, שתיים, אחת! בו ברגע נשמעת הקריאה: "חדל!" התליין מביט לאחור לראות מפי מי יצאה הקריאה, ולהפתעתו רואה הוא כי הקריאה יצאה מפיו של הקיסר עצמו.

החבל מורד מעל צוואר האיש, והקיסר ניגש אליו ומחבקו בחום תוך כדי שהוא אומר: "עכשיו ודאי יודע אתה כיצד הרגשתי באותם רגעים..."

המשיך הקיסר ואמר: "יש דברים שאי אפשר לדעת, ואי אפשר להבין, עד שמרגישים..."

* * *