חמש האחיות: מחלה, נועה, חגלה, מילכה ותרצה, בנות צלפחד, הרימו את דגל התקווה והאמונה.

הן שחו נגד זרם של ייאוש, והתנהגו כאילו בזמן הקרוב הן עומדות להכנס לשערי ארץ ישראל, למרות שעוד זמן רב יהיה עליהן ועל בני עמן לנוע במדבר.

הן היו צאצאיות של יוסף הצדיק, נינות של מנשה בן יוסף.

סדר שמותיהן משתנה במקומות שונים בתורה. להודיע שבנות צלפחד שוות בצדקותן, שוות בחוכמתן!

הגמרא מציינת שלבנות צלפחד היו תכונות יחודיות:

1) חכמניות – הן ידעו בדיוק מתי לשאול את השאלה.

הן ראו את משה יושב ועוסק בדיני ייבום, ואמרו לעצמן: "עכשיו הוא הזמן המתאים לתבוע את תביעתנו". הן לא היו פזיזות. ההיפך, הן חישבו ומצאו מתי הוא הזמן המתאים לומר את דבריהן, באופן שהדברים יתקבלו על הלב והשכל של שומעיהן.

2) דרשניות – הן הבינו את ההלכה מתוך כוונת הכתובים: אבינו מת בלי בן, אין לו גם בת שילדה בן, ואם כך אנחנו היורשות.

3) צדקניות – אף אחת מהן לא התחתנה לפני שהגיעה לגיל ארבעים. כי לא מצאו את הזיווג ההגון להקים בית נאמן לה' עם האדם המתאים להן.

לבת ישראל יש כח והשפעה על כל סביבתה. כשבת ישראל מגיעה מנקודה של אמונה ושל אהבת תורה, היא יכולה להדוף לאחור הרבה מן הייאוש.

באותה תקופה טענו בני ישראל.: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה!" וכנגדם עומדות בנות צלפחד ודורשות: "תנה לנו אחוזה..."

הן ביקשו שכאשר יכבשו בני ישראל את הארץ (היה ברור להן שיכבשו), אל תשכחו אותנו.

מדוע מוזכרות הנשים הללו בכבוד כה גדול, כשחז"ל מקפידים לקשור להן כזו הילה?

ההוקרה הגיעה להן דווקא בגלל עיתוי הבקשה.

בילקוט שמעוני מובא:

"ר' נתן אומר: יפה כח הנשים מכח האנשים... ללמדך, באיזו שעה עמדו לפני משה, בשעה שאמרו ישראל: "ניתנה ראש ונשובה למצרים", אמר להן משה: "והלא ישראל מבקשים לחזור למצרים ואתן מבקשות נחלה?"

אמרו לו: "יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ...".

תמונת המצב של אותם ימים היתה שעם ישראל נודד במדבר, עייף ונטול חזון. הייאוש מכתיב לו את אורחותיו, והאמונה שיום אחד הוא יכנס לארץ המובטחת, מתערערת.

כאן הן הופיעו עם בשורת האמונה.



האמונה בדורנו דומה למנהרה חשוכה. כדי להגיע לאור שנמצא מאחוריה יש לחפור.

אדם עומד בתחילת המנהרה ומקבל לצורך החפירה – כפית! בעזרתה הוא אמור להגיע לצידה השני. הוא חופר וחופר. כשהוא מגיע לסנטימטר האחרון שמפריד בינו לבין האור, הוא מתייאש.

בני ישראל יצאו ממצרים, מגיעה הדקה האחרונה והם קרבים לארץ המובטחת, אך הם מתייאשים ורוצים לחזור.

בתוך האווירה הכבדה, מופיעות חמש האחיות ותובעות זכויות מוזרות. המרגלים לעגו לארץ המובטחת, ואתן מבקשות בה נחלה?

דווקא ברגע זה הן הפגינו את האמונה, הן התעלמו לחלוטין מהאווירה הקודרת שסביבן, והפנו עורף לדכדוך ולעצבות, והודיעו למשה:

"אנחנו יודעות! בטוחות! מרגישות! שלמרות כל הסבל והעיכובים, בסופו של דבר ניכנס לארץ המובטחת".

ואמנם, מעשיהן גרמו למנוף, לתקוה ולשינוי האווירה.

מרים הנביאה התחילה בתהליך זה כשהציתה את האמונה בעת שיא השעבוד, כשהתקווה היתה מהם והלאה, היא הבטיחה שעוד תגיע הגאולה. בשורת האמונה עברה לנשים שסירבו להשתתף בחטא העגל, הגיעה לנשים שלא נתנו יד לחטא המרגלים ועד לבנות הללו, שהוכיחו אמונה חזקה למרות כל התנאים.

סוג כזה של אמונה, זוכה מיד  לברכתו של מלך מלכי המלכים – הקב"ה:

"ויאמר ה' אל משה לאמור: "כן בנות צלפחד דוברות". מבאר רש"י: "יפה תבעו! אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו".

אשרי האישה שניתן לה אישור מהקב"ה על תקותה ומעשיה.