מהומה גדולה שוררת ביער, שרשרת המזון עומדת בסכנת הכחדה. השמים נעצרו זה חודשים ארוכים, האדמה נסדקה והצמחיה יבשה. הנחלים והאגמים החלו חושפים את קרקעיתם הבוצית. לסוסי היאור לא היה עוד היכן להסתיר את גופם, תנינים התחככו זה בזה והאווירה הייתה מאוימת.

"חייבים לעשות משהו", הכריזו כמה בעלי יוזמה, ."גזירת שמים היא זו, קללה רובצת על היער, חייבים להסירה".

הוחלט לכנס את כל יושבי היער לעצרת דין וחשבון. הכל יפשפשו במעשיהם וימצאו את האשם שבעטיו באה הגזירה הנוראה.

היום המיועד הגיע. בעלי חיים רבים החלו ממלאים את קרחת היער המרכזית הסמוכה לאגם המתייבש, המשמש הוכחה מוחשית למצוקה. בעלי החיים עמדו בשורות צפופות, דחוקים זה לזה מחוסר מקום, עיניהם מופנות לגבעה מאולתרת, משם יצא דבר המשפט.

ראשון עלה האריה. הבעת פניו משדרת מצוקה ואחריות. הן הוא המלך, ועל כתפיו מוטלת אחריות ציבורית. רעד קל נשמע בקולו. בתחילה נשא נאום התעוררות קצר ומתחסד, תוך גלגול עיניים צדקניות כלפי מעלה. כתום נאומו היטה את ראשו כלפי מטה ואמר: "ברצוני להתוודות בפני חבר השופטים ולגלות בפניהם את אשר ארע לפני חודשים אחדים: סבבתי ביער להנאתי, והרעב הציק לי. הבחנתי באדם הבא לחקור את היער. ארבתי לו מאחורי השיחים ואכלתיו. אולי אני אשם בכל?" מירר הארי בבכי.

חבר השופטים הסתודד מספר דקות. לאחר מכן קם זקן השופטים והכריז: "בית המשפט מוצא את האריה נקי מכל רבב, לא נמצא במעשיו כל דופי. זכותו של המלך לאכול מזון הראוי בעיניו".

שני עלה הזאב. חשף את מלתעותיו והחל ממרר בבכי: "בודאי אני הוא האשם. לפני חודשים מספר הבחנתי סמוך ליער באשה הגוררת תינוק בעגלה. לא יכולתי לשלוט על יצר הרעב שבי וטרפתי אותו..."

חבר השופטים התכנס להתייעצות, ושוב הכריז בית הדין כי הזאב חף מפשע. אסור היה לאישה להסתובב סמוך ליער.

אחריו עלו גם הצבוע, הדב והשועל, ובפיהם וידויים מרטיטים. חבר השופטים מצא את כולם זכאים, הן כל אלו לטרף נולדו.

"הבא בתור", הכריז אב בית הדין. כבשה כחושה עלתה אל הבמה כשעיניה דומעות: "אני מוכרחה לספר את שבליבי. הייתי רעבה מאד, לא מצאתי גבעולים של עשב ירוק. באותה עת הוציאו בכפר הסמוך את החיטה מהאסמים. השתחלתי פנימה, נטלתי מהתבואה והלכתי לדרכי..."

חבר השופטים הכריז כאחת: "בושי והכלמי! בשלך הסער הגדול הזה! את אפוא האחראית לסבל הנורא הפוקד את יושבי היער..."

דקות ספורות חלפו, ומהכבשה לא נותר אלא גל של עצמות.

*          *           *

זה טבעו של העולם הצבוע...