בירושלים העניה, לפני כמאה שנה, התפרנסו היהודים בדוחק ובצמצום, והסתפקו במועט שבמועט.

בין משפחות אלו היתה גם משפחת דוידוביץ'. האשה, אשת חיל, שוקדת היתה על טיפוחם של עולליה. מעדנים  מעולם לא עלו על שולחנם, אלא שבכל זאת שפר עליהם מזלם מעט יותר משכניהם. היה להם בן דוד בארץ הזהב הרחוקה, ומדי פעם היה שולח להם חבילות ובהן מעט בגדים, מעט ממתקים, ואפילו מעט מזומנים.

באחד הימים התקבלה הודעה מרעישה. מברק בהול שהגיע לבית הדואר המקומי בישר כי בעוד כשבוע עתיד הדוד מאמריקה בכבודו ובעצמו לבוא לביקור. ההתרגשות גאתה, בני המשפחה כולם נרתמו למשימה, לנקות ולקרצף את הבית על כל פינותיו, כאילו חג פסח מתקרב ובא. כמה מהילדים התנדבו אף לקרצף את השביל המוליך אל הבית, ולטאטא את הרחוב כולו. השבוע חלף עבר, והגיע היום המיוחל שבו עתיד הדוד לבוא אל ביתם הדל. בשעת בוקר מוקדמת השכימה האם, הוציאה מקופת הנחושת מספר מטבעות השמורות לעת הצורך, פנתה אל סמטאות השוק, ושבה כשבאמתחתה מעדנים שכמותם לא ראו כותלי הבית מיום היווסדם. על מפת רקמה לבנה הניחה צלחות קרמיקה כבדות, השמורות לאירועים מיוחדים, ועליהן הניחה את המטעמים שקנתה: מעט חלבה משובחת, דגים מלוחים ואף בקבוק מלא בליקר דובדבנים. את כל זאת הניחה על השולחן עד לבואו של הדוד, תוך שהיא מזהירה את "התכשיטים" שלא יהינו לגעת בקצה קצהו של השולחן. תחילה עמדו הילדים ממרחק, עיניהם מרותקות לשולחן המעדנים. אחד כך ההינו להתקרב קמעה, ומשהתקרבו והריח עלה באפם, לא יכול היה הקטן שבהם להתאפק ומשך בקצה המפה משיכה הגונה. המליחים והדובדבנים יחד עם החלבה הושלכו ארצה, ואי אפשר היה להציל מהם מאומה!

לשמע קריאות הבהלה של הילדים, מיהרה האם להתקרב. היא ראתה את אשר קרה ועיניה חשכו. היא לא היתה צריכה לטרוח זמן רב כדי למצוא את האשם, שכן מבטיו של הזאטוט הסגירו את אשמתו. ביקשה האם לתפוס בידו, אולם הילד היה זריז ממנה ומיהר להימלט החוצה. האם לא היססה ומיהרה לרדוף אחריו, אלא שהילד אץ בין הסמטאות, ותוך דקות אחדות הותיר את אמו מאחור. משנואשה למצוא את בנה, שבה לביתה, רגליה כואבות ממאמץ הרדיפה, והיא מבקשת להניח לעצמותיה הדואבות לשוב לכוחותיהן. ברגלים כושלות מתקרבת היא אל מיטתה, והנה היא רואה את בנה הקטן מתחבא במיטתה, ומביט בה בעיניים מפוחדות. בבריחה סיבובית הוא הגיע הביתה ומיהר להתחבא מפני האם בתוך מחיצתה.

מביטה האם בעיני בנה הנפחד, מביטה ומבינה כי הילד חיפש מקום שבו תוכל האם לגונן עליו. הוא ברח אליה כדי לבקש את הגנתה!

כלום בכוחה להכותו? כלום ביכולתה להענישו?

*           *           *

בכל צרה, יש לברוח בחזרה אל הבורא, לחסות בצל כנפי השכינה. ביטא זאת הפייטן הנודע רבי שלמה אבן גבירול בשירו הנודע "כתר מלכות" (הנאמר בקהילות ספרד בליל יום הכיפורים): "אברח ממך – אליך, ואתכסה מחמתך – בצילך!"