השופט הכה בפטישו והס הושלך באולם. הנאשם הרכין את ראשו מצפה לשמוע את פסק הדין.

"לנוכח הממצאים שהובאו בפני, ולאחר שבדקתי וחקרתי היטב, הוצאת את הצדק לאור, והנני מודיע בזאת על גזר דין מוות לנאשם, באשמת ריגול לטובת האויב".

ראשו של הנאשם נשמט, וחרחור עלה מגרונו בטרם התעלף.

כשהתעורר החל משחזר לעצמו כיצד הגיע למצב זה. פניו של ידידו הטוב הביטו בו מקצה היציע וגרמו לו להרגיש לרגע מחוזק יותר, שהרי בגין הידידות האמיצה שביניהם אירע לו כל זאת. הוא חש כמיהה עזה לראות את פני ידידו ורעו אהוב נפשו, למרות הגבול העויין שבין מדינותיהם, ולכן סיכן את נפשו בחציית הגבול באופן לא חוקי.

כעת הוא מואשם באשמת ריגול, אשמה שעונשה מוות.

שני שוטרים שניגשו אליו והניחו את ידיהם מתחת למרפקיו, גרמו לו לקטוע את חוט מחשבותיו ולפסוע בצייתנות אל בית הכלא, שם עתיד הוא לבלות עד שיבוא היום שבו יצא גזר הדין לפועל.

בעודו יושב בכלא יצא לבו אל בני משפחתו. ביקש להפרד מהם, להורות להם את המעשה אשר יעשו ואת הדרך שבה ילכו, ולצוותם על רכושו ועל ניהול עסקיו. אולם ממחשבה למעשה ארוכה הדרך. לא שקט האיש ולא נח, ובאומץ לב ביקש לראות את פני המלך. בטוח היה כי הבקשה תושב ריקם, אולם חש כי עליו לעשות לפחות את המאמץ הקטן הזה.

לתדהמתו הרבה, לא עברו ימים רבים והוא מצא את עצמו מובל תחת משמר היישר אל ארמון המלך. המלך נתן לו את רשות הדיבור, והשר הממונה על הטקסים לחש לו כי ניתנת לו דקה אחת ומחצה בלבד להשמיע את דברו.

"אנא אדוני המלך, הן רב חסד אתה, בטרם יבוצע גזר הדין הרשה נא לי, לשוב אל עירי ואל משפחתי ולצוותם בטרם אמות!".

"ומי ערב לי שתשוב ותבוא להושיט את צווארך אל הגרדום?"

"ידיד נעורים יש לי, בטוח אני כי יהיה מוכן לערוב לי בנפשו, ואם לא אבוא עד היום שיקבע, תקחו אותו אל עמוד התליה תחתי".

ביקש המלך להביא לפניו את הידיד. המלך נוכח לדעת כי אכן מוכן הוא לערוב בנפשו לידידו הטוב. הושיבו אותו בבית האסורים, ואת הנאשם שחרר לצוות  לביתו.

הימים נקפו ועברו, הזמן שהוקצב כמעט ותם, והאיש איננו. האם שכח שידידו הטוב יושב תחתיו בבית האסורים? האם אינו מודע לכך שעתיד אהוב נפשו לעלות על הגרדום תחתיו?...

היום המיועד מגיע. מפקד בית הסוהר מגיש לפני האסיר את ארוחתו האחרונה, נותן לו בגדים שחורים של נידון למוות, ומובילו אחר כבוד אל הגרדום. בדרך הוא לוחש לו, כי שטות עשה כשנתן את חייו כערבות לבן בליעל. התשובה שקיבל היתה חיוך אמיץ ומבט קדימה ללא היסוס.

הלהקה הצבאית הכתה בעוז על התופים, האיש הועלה אל הגרדום, ניתנו לו עוד דקות ספורות לומר את תפילתו האחרונה, והכל יושבים וממתינים למוצא פיו של המלך שיתן את הפקודה.

החבל נכרך סביב הצוואר, המלך קם ממקומו ומתקדם לעבר הגרדום, בעוד דקות ספורות עתיד האיש להיפרד מהעולם. הממונה על ההרג עומד הכן לבצע את הפקודה שתינתן, ולפתע נשמעת צעקה מרחוק: "עצרו, חדלו, הנה שבתי, העלוני על הגרדום!" אל המקום מתקרב הנאשם האמיתי בצעדי ריצה.

המלך מסמן בידו, חבל התליה מוסר מעל הידיד בן הערובה, והוא מתבקש לרדת ולפנות את מקומו, אלא שכאן קורה דבר מפליא. האיש מסרב לפנות את מקומו. הוא מבכר למות מאשר לחיות. חברו אף הוא מתעקש וקורא לו לפנות את מקומו ולתת לו לעלות תחתיו.

מחזה כזה טרם ראתה העיר, מחזה שכזה לא ראה גם המלך מימיו, אנשים המוכנים למות איש למען רעהו... הוא קורא לשניהם ושואל אותם לפשר הדבר: "מדוע שבת בכלל, הלא יכולת להשאר במקומך?" - פנה אל הראשון. "ואתה מדוע ערבת לו, וכעת אינך מוכן לפנות את חבל התליה?"

ללא גינונים השיבו השנים וסיפרו למלך על אהבתם העזה, על שבמותו של האחד לא יהיו חייו של השני חיים, ולכן מבקש כל אחד מהם להקריב את חייו שלו, ולא את חיי זולתו.

עודם מדברים והמלך הנרגש למשמע אוזניו נוטל את גזר הדין וקורעו לגזרים, ואומר: מוכן אני לסלוח,  ובלבד שתצרפוני לחבורתכם ולאהבתכם העזה...

* * *

גזירות רבות ניתן למנוע בזכותה של אהבת חינם.