"באמצע חודש אב היה לי מעט פנאי" סיפר הרב, "נפניתי לסדר כמה דברים שלא הספקתי לסדרם כל ימות השנה. ראשית, נטלתי את חליפתי ואמרתי אלך אל החייט, ואומר לו: 'זאת חליפתי, אלא שזאת כפרתי', הגעתי אל פתח מקום משכנו של החייט, ועיני רואות שלט מאיר עיניים על דלת המקום, 'החייט יצא לחופש'...

כשראיתי שהחייט יצא לחופש, אמרתי: 'זאת תמורתי', תחת זאת אלך אל החייט השני. אלא שאף הוא יצא, איך לא, לחופש.

דחיתי אפוא את תיקון החליפה, ונטלתי אל הסנדלר את הנעלים הדורשות תיקון. כפי שכולכם משערים, אף הוא היה ב... חופש. וכך גם הנגר, וחברו הנפח, והאופה והרפד, הטייח והסייד. כולם נסעו לחופשה.

פניתי לשוב אל ביתי, בעוד מחשבות עולות בי: 'אולי אסע גם אני לחופש?' אלא שבעוד אני חושב, שומע אני קול ענות. קול ענות בכי אנכי שומע, בכי חזק ומנדנד, בכי שאומר: 'הזניחו אותי'. הבטתי סביבי, והנה רואה אני בית רב קומות, כולו הוד והדר, וממנו בוקע קול הבכי.

ניסיתי לדפוק על פתח דלת הבית, אולם אין קול ואין עונה. ראיתי כי בית יהודי הוא זה, לפי המזוזה ששכנה בפתחו, ורחמי נכמרו. חששתי מאד כי בעלי הבית עזבו כל אשר בביתם ונסעו לחופש, ושכחו בביתם את בנם הקטן, ועתה הוא בוכה, ואין שומע.

נטלתי את מעילי, הפשלתיו לאחורי, עשיתי מעשה גנבים וטיפסתי במסירות נפש על חומת הבית. פניתי אל הבית פנימה, ובהכנסי התגבר קול הבכי, כעת כבר לא היה כל ספק בליבי, כי אכן מבית זה בא קול הבכיה.

סובב אני בין החדרים, מחדר אחד למשנהו, והכל ריק. הבכי איננו משם. עליתי אל הקומות הגבוהות, אולם גם שם לא מצאתי זכר למקור הבכי. לא הנחתי לעצמי לעזוב את המקום ריקם, והמשכתי לתור ולחפש, שהרי גדולה הצלת נפשות, והמציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.

והנה עזרני ה' ובהכנסי אל חדר הספרים זיהיתי כי אכן משם נובע קול הבכי, אך לא ראיתי כל דמות. הבטתי על הכסאות ומתחתיהם, על הכורסאות ומתחת לארונות, ואין זכר לילד הבוכה. בעברי ליד הארון שמעתי כי הבכי מתגבר, הבנתי כי שם הוא מקור הבכי. נחרדתי למחשבה כי תינוק רך לימים, נכלא בתוך הארון ואין מושיע. פתחתי את הארון בחיל וברעדה, והנה רואה אני טלית. הטלית רטובה כולה, ספוגה בדמעותיה שלה.

פניתי ושאלתי: 'טלית, טלית, מפני מה את בוכה?'

הטלית משיבה בקול חנוק מבכי : 'בעל הבית שלי יצא לחופש. ובצאתו לחופש לא שכח דבר מכל אשר בבית, הוא נטל עמו את המזון הטוב ביותר, את הביגוד הטוב ביותר, ביגוד חמים וביגוד קריר, הוא נטל איתו ציוד גלישה וציוד שחיה, לא הותיר אחריו דבר. א-ב-ל  א-ת  ה-ט-ל-י-ת  ש-ל-ו  ה-ו-א  ש-כ-ח, וכיצד לא אבכה בדמעות שליש...'

ראיתי את הטלית מתמוגגת בדמעותיה, ונכמרו רחמי. או אז ניחמתיה ואמרתי: 'טלית, טלית, אל נא תבכי, הסירי דאגה מלבך. דעי נא, כי עכשיו נסע לו בעל הבית למסע קצר ושכח אותך כאן. אולם יום יבוא, בסוף ימיו עלי אדמות, והוא יסע למסע ארוך מאד, ובמסע זה לא יקח עמו לא את המזון המשובח ולא את הביגוד היקר, גם לא את ציוד הגלישה או את ציוד השחיה, את כל אלה ישאיר הוא מאחוריו, הוא יקח איתו רק אותך, את הטלית...'"

*   *   *

'דע מאין באת ולאן אתה הולך!'