מעשה בצורף שהתבקש ליצור גביע עבור המלך. הוא דרש זהב, וגם קיבל. ביקש מרגליות ופנינים לשיבוץ - וקיבל. ואמנם יצר את הגביע, אבל לא השקיע בו את כל הזהב שקיבל. חלקו מכר, ואת הכסף נטל להוצאות ביתו. גם את היהלומים מכר, וגם חלק מהפנינים. גם את הגביע לא יצר במלוא כשרונו. הוא עשהו כלאחר יד וברשלנות.

 כשהתקשרו מארמון המלוכה לשאול אם הגביע מוכן. ענה הצורף כי אכן כן, הגביע מוכן. הואיל וכך קבעו לו יום, שבו יגיש למלך את הגביע במו ידיו . הוא הוזמן להתייצב בעצמו בפני המלך התאריך נקבע לעוד שלושים יום. והמלך יקבל מידיו את הגביע, ישמח בו וישלם את שכרו.

אז התפכח הצורף, הביט בגביע שיצר, ובוש בו. מכל הזהב שקיבל - זה הגביע שיצר?? כל היהלומים שקיבל - היכן הם? וכלום זה הוא הגביע שביכולתו ליצור, האם לשם כך בחרו בו? האם גביע עלוב זה הוא יגיש למלך?

אומנם הזהב שמכר - איננו, היהלומים שמעל בהם - אינם ברשותו. אבל הגביע, קטן ככל שהוא, הריהו לפניו. הוא שם לילות כימים, כדי לעצב את הגביע וליפותו, לגלף בו פתוחי חותם נאים, שושנים ופרחים, עלים ואשכולות, לעשותו נאה ומרהיב עין. גביע שאין כמותו, גביע שישמח בו המלך, יתפאר בו, יראהו לכולם ויתגאה בו.

כך טרח ויגע, ניצל את כל כשרונו ואימץ את כל כוחו. עד לרגע האחרון עמל, הוסיף עוד סנסן, עוד זלזל, עוד קישוט מרהיב ועדין. בדרכו אל המלך מרק את הגביע עד שהיה לו ברק מסמא, וכשעמד לפני המלך, השמיעו הכל קריאת התפעלות רמה. גביע כזה טרם נראה.

אז נטל שר האוצרות את הגביע ושקלו, ונוכח לדעת שחסר בו זהב. התבונן בו, והבחין בחסרונם של היהלומים. הרי זו מעילה באוצר המדינה!  כשראה זאת הצורף, התנפל לפני המלך אפים ארצה, וביקש רחמים!

בחודש אלול אנו "משפצים" את עבודת השנה החולפת ככל יכולתנו. הן נצטרך להגישה אל המלך, לבוא לפניו עם מעשינו. באלו פנים נבוא, מה נביא לפניו? עמלים אנו בכל כוחנו לשפר, להדר ולמרק את מעשינו. ודאי, לא נוכל למלא את החסר, לא נוכל להשלים שנה שלימה בחודש ימים. אבל נוכל להביא את המעט - טוב יותר, נאה יותר, נושא חן וחסד. ואז נוכל לבקש רחמים על החסר, על המעילה.