כשסיימו העובדים את יום עבודתם, הם הבחינו בשני טכנאים שנכנסו אל אולם הייצור ובידם תיבות עם כלי עבודה וציוד. פרי עבודתם של הטכנאים התגלה למחרת בבוקר. בצידו האחד של האולם  התנוססו שתי מצלמות שעדשותיהן מופנות לעבר שולחנות העבודה, ובצדו האחר של האולם נקבעה בגובה הקיר מצלמה נוספת שמסתובבת ימינה ושמאלה וסורקת את מלוא רוחבו של האולם.

אחד העובדים שמבין באלקטרוניקה הסביר כי בחדר ההנהלה מוצבים  שלושה מסכים המראים את כל מה שמתרחש באולם. כל תנועה, ולו הזעירה ביותר, לא נעלמת מעדשותיהן של המצלמות. לפתע חדרה לתודעת העובדים משמעות המצלמות. חסל סדר פרטיות. כל עובד מושגח מעתה בהשגחה תמידית לכל אורכו של יום העבודה.

המחיצות הנמוכות שבין העובדים, שהעניקו עד עתה פרטיות כלשהי לעובד, הפכו להיות חסרות ערך. שוב לא יוכל העובד לפתוח את יום עבודתו באכילת הכריך שהביא עמו מן הבית. אין לחלום אפילו על כמה דקות חטופות של הצצה בכותרות עתון הבוקר שנשלף מתיבת הדואר בדרך לאוטובוס.

בבוא היום תוצגנה לפניו התמונות כהוכחה שאין אפשרות לערער עליה. העובדים התמרמרו מאד והרוחות החלו לסעור באולם. היה מי שהציע לפתוח בשביתה עד להסרת האיום.

אך ראש ועד העובדים הסביר שאין לבעל הבית כל מניעה חוקית לקבוע מצלמות. מבחינה משפטית הצדק איתו.

פקידה אחת טענה בהיסטריה שעצביה לא יחזיקו מעמד בעבודה בתנאים אלה. לחשוב כל הזמן שמישהו אולי מסתכל עלי ברגע זה, כדי לראות אם אני נשענת לרגע על המשענת בכסאי?!

עובד אחד פלט באנחה: די, מעכשיו לא נוכל לשוחח בטלפון עם הבית או להזמין בלון גז, חסל סדר הימים הטובים. נצטרך להפיק מעצמנו את המקסימום. כל דקה כאן חייבת להיות מוקדשת  לעבודה.

יהודה היה היחיד שהשמיע זמירות אחרות. מי אומר שבעל הבית אינו צודק? וכי הוא חייב לשלם לנו דמי בטלה? עם התחלת השנה החדשה נגיש לו מן הסתם שוב את דרישותינו להעלאת משכורת, להטבת תנאים, להגדלת מענק ההבראה וגם לתוספת התייעלות. ההתרגשות למראה המצלמות רק מראה עד כמה רחוקים אנו ממצפון שקט.

עברו שבועות וחודשים, וכל הסערות חלפו ונשכחו. התנהגות העובדים לא הראתה אפילו ברמז כי הם מודעים לעיניו של בעל הבית הצופיות בהם כל הזמן.

מידי פעם היה נקרא אחד מהם ל'ישיבה של מעלה' אל המנהל, ושם היה מקבל את הודעת פיטוריו. הוא לא היה מספר דבר אלא נוטל את תיקו ונעלם. אז היו נזכרים כולם כי יש מצלמות, ויש מי שצופה בהם ועוקב אחריהם. זכרון זה לא נמשך בדרך כלל יותר מיום או יומיים, ושוב חזרו כולם אל שגרת השכחה הנעימה.

*  *  *