בעיצומה של תפילת שחרית בבית מדרשו של אחד מתלמידי הבעל שם טוב , נפלו התפילין של אחד המתפללים, ניגש האיש  לשאול את רבו מה תיקונו, ענה לו הרבי את שכתוב במשנה ברורה: "נוהגים העולם להתענות כשנופל תפילין מידו על הארץ" ( אורח חיים סימן סי´ מ' ס"ק ב') אותו יהודי קיבל על עצמו  לצום כתיקון נפשו. בהמשך התפילה כשפתחו את ארון הקודש לקריאה בתורה ניגש הרבי אל הארון הפתוח וזעק בבכי: "ריבונו של עולם הלא נאמר בגמרא בברכות (ז ע"א)  שלא רק בני ישראל מניחים תפילין, אלא אף אתה  הקב"ה מניח תפילין!  מה כתוב בתפילין שלך?  עונה הגמרא: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ריבונו של עולם, עמך ישראל כבר תקופה ארוכה מושלך בביזיון ונרמס בארץ! התפילין שלך כביכול מוטלות על הקרקע! "חוסה על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשל בם גוים" .

מה נאמר ומה נדבר כאשר אנו בעיצומם של ימי אבל . לדאבוננו התקיים בנו הפסוק  "אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת. בנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר." (איכה ד' ב') אבני קודש אלו עטופים בטלית ותפילין תוך כדי תפילת שמונה עשרה בבית מקדש מעט מושלכים על הארץ, מתבוססים בדמם התפילין של  מעלה - יהודים קדושים- ותפילין של מטה חברו לה יחדיו בבחינת: "דמים בדמים נגעו".

תמצית דם הקדושים הרותח, עדין מפעפע ברצפת בית המדרש . איה המילים ואיה התיאור  היכול להמחיש את גודל האסון . מילים מצמצמות את התחושות והרגשות, וכשאין מילים בפינו  יש להעפיל אל מקום גבוה מהם אל "עולם המחשבה" מחשבות של האדם עם עצמו מול נשמתו מול בוראו.

נדב ואביהו, בעלותם בסערה השמימה נאמר: "וידום אהרן" (ויקרא י' ג')   שתי מילים אדירות המסכמות את תגובת האב הגדול: "וידם אהרן"  דממה!! הרמב"ן שם כותב: "וידום אהרון- שהיה בוכה בקול, ואז שתק"    לא מספד או בכי, לא צעקות או טרוניות, לא כעס ולא דמעות. אלא דממה , דומיה.  יש מצבים שכדי להפנים את עוצמת המסר, להכיל את הכאב לעומקו, לנסות להבין:  "מה זאת עשה ה' לנו" על האדם  לשתוק! לשתיקה יש עוצמה של התבוננות שאין בשום דיבור.

הבכי הראשוני טבעי ונכון הוא, כפי שמובא על  הרדב"ז ששאלוהו אודות יהודי גדול של"ע מת בנו והוא לא הוריד עליו אפילו דמעה אחת במשך כל ימי האבלות, האם זו מידה טובה או לא? ענה הרדב"ז: זו מידה אכזרית ולא אנושית. "והמוריד דמעות על קרובים, וכל שכן על אדם כשר, מידת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא, ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו"(ח"ג סימן תקנה).   אך לאחר הבכי הראשוני מגיעה הדממה, השקט, ההכלה, ההפנמה וההתבוננות .

על קורבנות הציבור הקדושים והטהורים הי"ד ניתן לאמר את המשך הפסוקים: " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" ואם נשאל איזה קידוש ה′ ישנו כאן ?  מבאר  רש"י: " אמר לו משה לאהרן...עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך. ועל פני כל העם אכבֵּד: - כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתירא ומתעלה ומתקלס. אם כן באלו, 'כל שכן' ברשעים."

דברים מאלפים בסוגיית " בקרבי אקדש" מלמדנו בעל ה "שרידי אש" זצוק"ל : "יש להתבונן ב"כל שכן" זה, הנה אנו רואים שהרשעים והגויים לא תמיד דורשים קל- וחומר זה... וממשיכים במעשי הרשע נגד הצדיקים התמימים והישרים. על זאת מתאונן דוד המלך בתהילים: " תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" ומסיים שם: כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ. (שם יח)כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.(כב –כג)

ומתוך כך יש לבעל דין לטעון עד שעושין דין בצדיקים מכח ולשם קל וחומר, האם לא ראוי יותר שייעשה דין ברשעים, ולו בלי הקל וחומר? הלא דבר הוא!

אך באמת ענין עמוק בזה אשר דווקא על ידי רשעות הרשעים מתברר הדבר כי הדין דין שמים הוא. הנה כבר נלאו כל בעלי מוח ותשש כוחם של כל בני בינה להסביר בטעם ודעת שנאת ומשטמת השונאים לישראל, כל המתבונן בתולדות עם ישראל, ולו יהא סתם אדם משכיל כחרטומי מצרים, ובלבד שיעשה בלב פנוי ובדעת חופשית, אינו נמלט מן ההיסק הגמור כי "אצבע אלוקים הוא" .

העדר האפשרות להסביר את החיזיון האנושי, הוא מכתיב את ההכרה כי מאחוריו עומד דבר עליוני היוצא מגדרי הטבע, ונמצא כי באופן מפליא- ויוצא דופן במקום האפילה הכי גדולה – שמה המנורה מסתתרת.

ובזה נבין עומק הכוונה: "כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא מתעלה ומתקלס. אם כן באלו, כל שכן ברשעים." מה שהוא "מתעלה ומתקלס" הוא תעלומה והעדר הפתרון, הוא המביא את ההרגשה כי בפניו דבר נשגב היוצא מפי נורא עלילות".

ובזה פרשנו מה ששנינו במסכת סוכה בעניין מצוות הערבה: "בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח" יש לתמוה מה יופי שייך לגבי מזבח מקום דמים ,חלבים, ואברים?

אמנם המזבח סמל הוא, מופת למסירות הנפש של עם ישראל משך כל תולדותיו, המדרש  באבות דרבי נתן מספר: כשנכנס  טיטוס הרשע שנשחקו עצמותיו שהיה מורה בידו והיה מכה על גבי המזבח ואומר: זאב , זאב, כמה שוורים נשחטו עליך, כמה עופות נמלקו עליך, כמה יינות נסכו עליך, כמה בשמים קטרו עליך . "  אנו ישראל בעומדנו לפני מזבח מסירות נפש של עמנו גועשת מתוכנו הקריאה: כמה שחיטות נשחטו עליך כמה עוללים נהרגו עליך, כמה בזיזות בזזונו בעבורך וכמה תפילות העתרנו עליך, ובכל זאת שמך לא שכחנו , נא על תשכחנו.

ומסיים את דבריו המרגשים: "חיי ישראל, עם המזבחות, מלוכלכים הם מלבַּר בדם וחלבים ופרשדונים, אנו מבוזים ומאוסים בעיני הגויים. אך מי שהוא בר- לבב ובעל נפש, הוא מרגיש ורואה את היופי וההוד שבמסירות הנפש, הוא מרגיש בקריצה ורמיזה של היופי העליון, של הרעיון האלוקי שבשבילו היה כל זה כדאי, והוא מכריז ואומר: "יופי לך מזבח"

כי כך הוא דרך ישראל סבא, דוקא בשעה שהחושך יכסה ארץ ומידת הדין מתוחה, אזי פורצת הקריאה: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה". "

מדממה זו של חשבון הנפש נוכל להגיע אנו אל "הלב היודע מרת נפשו" בבחינת: "והחי יתן אל לבו" מבלי להיכנס לפרטים, מבלי לנכס אסון נורא זה שפקד אותנו רק לנושא אחד הדרוש תיקון, אלא לקשת הרחבה ביותר של הנצרך תיקון בכלל ובפרט. כדי שאותם קורבנות ציבור  הקדושים והטהורים יישארו חקוקים בלבנו לנצח ויהוו סמל ודוגמא לנדרש מאתנו בעולמנו.