אדם פשוט שלא יצא מעולם את תחומי העיירה, החליט יום אחד לצאת אל העיר הגדולה. הוא הגיע לעיר וירד בתחנת הרכבת המרכזית בשעת בוקר מוקדמת, משתאה לנוכח פלאי העיר. בפה פעור הביט בחשמליות הדוהרות, העמוסות אנשים הממהרים לעבודת יומם. כאשר עזבה הרכבת את התחנה והשמיעה את צפירתה, נבעת מיודענו. מעולם לא הורגל לתופעה זו בתחומי העיירה.

האיש פסע ברחובות העיר הגדולה, מחפש היכן יוכל לשתות את קפה הבוקר שלו. לא היה עליו לטרוח הרבה. שלט גדול בקצה הרחוב דיבר בדיוק אליו: "בית קפה". פתח האיש את דלת בית הקפה ונכנס פנימה. הבל חם ונעים קידם את פניו, ותחושת חמימות פשטה בו. המוזיקה שהושמעה מפסנתרן מקצועי, שעמד על בימה בקצה החדר, הוסיפה אף היא לתחושתו הנעימה. התקדם האיש אל אחד השולחנות הריקים והתיישב על כיסא עץ מרופד. מלצר במדים הדורים ניגש לשאול למבוקשו. הוא ביקש רק כוס קפה במעט חלב.

דקות אחדות חלפו, והמלצר שב ובידו מגש, ועליו ניצבו כוס ריקה ונקיה, קומקום חרסינה קטן מלא מים רותחים, קנקן חלב קטן, קערית קפה וקערית סוכר. הניח את המגש ושב לעבודתו.

שעה ארוכה ישב האיש, נהנה מכל לגימה, וחמימות נעימה פשטה בכל גופו. בלבו הודה לאנשים הטובים, בעלי המקום, על ההנאה המושלמת.

ההנאה פסקה באחת ברגע שהוגש החשבון. זהו שוד! סכום כזה עבור כוס קפה?! מה כבר הגשתם לי - מעט מים, חלב, סוכר וקפה?! המלצר הרים את ידיו לאות כי אינו יכול לעזור, והוסיף כי אם יש לאורח הנכבד תלונות, זכותו המלאה לעלות אל הקומה העליונה ולהתלונן בפני בעל המקום.

האיש לא היסס. התפרץ למשרד ושפך את כל טענותיו: "מה כבר שתיתי, יהלומים?! על מה המחיר המופקע?"

בעל הבית לא נבהל. לאחר שהרגיע את האורח הנסער והושיבו על כורסה נוחה, שאל: "ידידי, אמור לי את האמת: האם נהנית כאן בבית הקפה?"

"ודאי, ניתן לומר שאפילו נהניתי מאד", אישר האיש בכנות.

"בוודאי נהנית מהחום הנעים, מהמוזיקה הערבה לאוזן, מהשירות הטוב, מהכסאות הנוחים, מהאווירה הטובה?"

"ודאי, ודאי, כל אלו מעניקים תחושה נעימה ואווירה טובה מאד מאד".

"אם כך, עליך להבין שאינך משלם רק על הקפה. את הקפה הינך יכול להשיג בעשירית המחיר. כל אותם דברים שנהנית מהם, כלולים במחיר שהתבקשת לשלם".

*           *           *

כשאנו מברכים על לגימת מים "ש-ה-כ-ל נהיה בדברו", אנחנו מברכים גם על היופי הנפלא העוטף אותנו בעולמנו. ה-כ-ל נהיה בדברו של הבורא.