באחד מימי חנוכה, אני צועד ברחוב ופוגש באופיר חברי מתקופת הלימודים באוניברסיטה. הוא מציג לפני את בנו ואומר בגאווה:
- הילד הזה עושה לי צרות!
- מה הן הצרות שעושה הילד?
- הוא בא מבית הספר בערב חנוכה ושאל: אבא, המכבים היו דתיים?
אופיר הוא בחור פיקח, ומיד הבין שנקלע לצרה. כדי למנוע הסתבכות הוא מנסה לצאת מן העניין על ידי פיזור מסך עשן:
- אז עוד לא היה דבר כזה, הוא אומר.
- אז למה מתתיהו הרג את האיש שרצה להקריב חזיר? אנחנו לא אוכלים סטייק לבן?
- זה לא אותו דבר, מתפתל האב.
- זה כן אותו דבר. כשאכלנו בסטקיה, שמעתי שמדברים על חזיר, ואתה ואמא קוראים לזה לבן, כי אתם מתביישים...
- טוב, המכבים היו דתיים. אופיר נכנע.
- אז אם היית בזמן המכבים, היית נלחם נגדם?
- לא! ומיד הוסיף כדי לקדם רעה אפשרית - כי הם יהודים.
- אבל כמו שאני מכיר אותך (תשמעו שפה!), לא היית מצטרף אליהם.
- אני לא יכול לדעת מה הייתי עושה אילו הייתי אז. אולי בכלל הייתי מישהו אחר?
- אז נדבר על עכשיו, למה אנו חוגגים את הניצחון של הדתיים?
- זה היה ניצחון לאומי כללי, לא רק של הדתיים.
הילד מחייך. ניכר שהוא הכין היטב את המלכודת מראש.
- ככה? ומה שכתוב על הסביבון: נ'ס ג'דול ה'יה פ'ה? זה לא הנס של פך השמן? זה לא היה בחנוכת בית המקדש? מה עשו במקדש - התפללו!
חברי ידע מראש שהוא נקלע לצרה, הוא פיקח ובנו פיקח כמוהו. חברי יודע שהילד צודק, ושאין טעם להתפתל.
- אתה צודק, מיקי, הוא אומר, אנחנו לא עקביים.
הילד מביט בו במבט של מחנך ואומר:
- אז הגיע הזמן שתתחיל להיות עקבי.
- גם בזה אתה צודק, אומר האב, ומבין שהמערכה אבודה.
* * *
או בשר לא כשר או חנוכיה, שניהם לא הולכים יחד, לא אצל ילד שעיניו בראשו.