באחד מימי חנוכה, אני צועד ברחוב ופוגש באופיר חברי מתקופת הלימודים באוניברסיטה. הוא מציג לפני את בנו ואומר בגאווה:

- הילד הזה עושה לי צרות!

- מה הן הצרות שעושה הילד?

- הוא בא מבית הספר בערב חנוכה ושאל: אבא, המכבים היו דתיים?

אופיר הוא בחור פיקח, ומיד הבין שנקלע לצרה. כדי למנוע הסתבכות הוא מנסה לצאת מן העניין על ידי פיזור מסך עשן:

- אז עוד לא היה דבר כזה, הוא אומר.

- אז למה מתתיהו הרג את האיש שרצה להקריב חזיר? אנחנו לא אוכלים סטייק לבן?

- זה לא אותו דבר, מתפתל האב.

- זה כן אותו דבר. כשאכלנו בסטקיה, שמעתי שמדברים על חזיר, ואתה ואמא קוראים לזה לבן, כי אתם מתביישים...

- טוב, המכבים היו דתיים. אופיר נכנע.

- אז אם היית בזמן המכבים, היית נלחם נגדם?

- לא! ומיד הוסיף כדי לקדם רעה אפשרית - כי הם יהודים.

- אבל כמו שאני מכיר אותך (תשמעו שפה!), לא היית מצטרף אליהם.

- אני לא יכול לדעת מה הייתי עושה אילו הייתי אז. אולי בכלל הייתי מישהו אחר?

- אז נדבר על עכשיו, למה אנו חוגגים את הניצחון של הדתיים?

- זה היה ניצחון לאומי כללי, לא רק של הדתיים.

הילד מחייך. ניכר שהוא הכין היטב את המלכודת מראש.

- ככה? ומה שכתוב על הסביבון: נ'ס ג'דול ה'יה פ'ה? זה לא הנס של פך השמן? זה לא היה בחנוכת בית המקדש? מה עשו במקדש - התפללו!

חברי ידע מראש שהוא נקלע לצרה, הוא פיקח ובנו פיקח כמוהו. חברי יודע שהילד צודק, ושאין טעם להתפתל.

- אתה צודק, מיקי, הוא אומר, אנחנו לא עקביים.

הילד מביט בו במבט של מחנך ואומר:

- אז הגיע הזמן שתתחיל להיות עקבי.

- גם בזה אתה צודק, אומר האב, ומבין שהמערכה אבודה.

*           *           *

או בשר לא כשר או חנוכיה, שניהם לא הולכים יחד, לא אצל ילד שעיניו בראשו.