שתי צלחות, שתי כוסות, שתי כפות, שני מזלגות וכד אחד. בזה הסתכמו כל כלי השולחן שאפשר היה למצוא בבית. ולא משום שעניים היו, ולא היה לאל ידם להשיג די קניית סט צלחות, כוסות וסכו"ם. כיליי היה האיש וצר היה לו להוציא ולו פרוטה אחת, אם יכול היה לחסוך אותה. אפשר לפצל את זמני הארוחות, תחילה יאכלו שני הילדים, ואחר כך שני המבוגרים, וכי לא חבל על הכסף?

ביום מן הימים הודיעו החם והחמות, הורי האשה, כי עתידים הם לבוא העירה בשבוע הקרוב, וברצונם לעלות אל ביתם לסעודת צהריים. קרא הכיליי את המכתב ונתכרכמו פניו, לבו נצבט על דמי המזון שיצטרך להוציא. לעומתו קראה האשה את המכתב ועיניה אורו, שמחה מילאה את לבה לקראת הוריה הבאים לביתה, והיא החלה מתכננת במרץ את הארוחה החגיגית שתכין. בעודה חושבת ומתכננת נפל ליבה בקרבה, יכולה היא לטרוח ולהכין מן המיטב שבמיטב, אך כיצד תגיש את המאכלים, ובביתה אין יותר מאשר שתי צלחות? פנתה האשה אל בעלה וסחה לו את מה שמעיק על ליבה. בהינף יד ביטל הבעל את חששותיה, וכי מה הבעיה? יאכלו הם בצלחות שיש, ואנו נאכל משיירי מאכלם. הן לא תצפי כי אוציא כסף עבור צלחות לארוחה חד פעמית! נפתחו הסכרים של עיני האשה והחלו הדמעות מתגלגלות במורד לחייה.

"אל תבכי, יש לי רעיון", קרא הכיליי לפתע, "בקצה העיר גר אדם המשאיל כלים נאים לשמחות חינם אין כסף, לעילוי נשמת זקנתו המנוחה. אגש לשם ואשאל כלים יפים, נאים ומשובחים, צלחות, כוסות, כפות, מזלגות וסכינים. כך יוכלו הורייך להנות מארוחה מכובדת, ויתגאו בכבודנו, ללא שנוציא כסף מיותר. נרגעה האשה והסכימה לרעיון.

פנה הכיליי אל בית האיש, והלה קבלו בסבר פנים יפות, מילא לו ארגז בכלי חרסינה וכפות כסף, וביקש ממנו כי ייתן לו משכון תמורת הכלים, כדי שיהיה לו בטחון אם חלילה ישבר אחד מן הכלים או יינזק. ניסה הכילי להרים את הארגז, אך הוא היה כבד מכפי כוחו, הוא לא נוסה בסחיבת משאות.

"כיצד אסחוב את הארגז?" שאל את האיש.

"אם לעצתי תשמע, גש אל הרחוב הסמוך, שם תוכל למצוא סבלים לרוב, תמורת אי אלו פרוטות יביאו את הארגז לביתך".

פנה הכיליי אל הרחוב הסמוך, ניגש אל אחד הסבלים שהמתין לעבודה, ואמר לו: "רואה אני כי מחוסר עבודה אתה בין כה וכה, בוא ואציע לך עסקה כדאית. אם תשא את הארגז לביתי הנמצא בקצה השני של העיר, אגלה לך שלוש עצות יקרות מפז, שיועילו לך מאד". עשה הסבל 'חושבים': הן ממילא מחוסר עבודה הוא, וחוסר פעולה מזיק לבריאות, מי יודע אולי עתיד הוא להרוויח מעצותיו של האיש. השיב הסבל בחיוב, וסיכמו ביניהם כי בכל שליש של הדרך יאמר לו עצה אחת.

נטל הסבל את הארגז על כתפיו החסונות, והחל פוסע בין שבילי העיר, כעבור דקות אחדות פונה הוא אל האיש ההולך לצידו: "הנה הגענו לשליש הדרך!"

"ובכן, זכור את העצה הבאה: לעולם, אל תאמין כי ההליכה ברגל קלה היא מן הנסיעה!"

המשיך הסבל ללכת בשתיקה, ושמחה מלאה את לבו של הכיליי, כשראה את מצחו של האיש חרוש קמטים. כסבור שיש ממש בעצה ועליו להבינה.

דקות ארוכות פסעו בשתיקה, עד שהפר הסבל את השתיקה: "הגענו לשליש נוסף של הדרך!"

"ובכן, זכור את העצה השניה: לעולם, אל תאמין כי להישאר רעב עדיף על פני אכילת ארוחה טובה!"

שוב ממשיך הסבל בשתיקתו כשמצחו חרוש קמטים ומהם זולגים פלגי זיעה, והכיליי מאושר על הפרוטות שהצליח לחסוך בתחבולתו.

כעבור דקות נוספות הגיעו אל הבנין בו מתגורר הכיליי, והסבל החל עולה במדרגות, מתנשף ומתאמץ הגיע אל הקומה האחרונה, כשהכיליי מזדנב מאחוריו בנחת, מחכה להשמיע את העצה השלישית.

"עצור, אל תטרח להשמיע לי את העצה השלישית", פנה הסבל אל הכיליי, "אני אומר לך אותה: אל תתפתה להאמין כי בארגז יש כלים שלמים!" ובאחת הניף את ידו אל על והשליך את הארגז אל תחתית שלוש הקומות.

הכיליי למד לקח. אילו היה זוכר כי הכלים שלו נמצאים בידי הסבל לרע ולטוב, היה בודאי נוהג אחרת.

* * *

יש מישהו שכל הכלים היקרים שלנו בידיו: החיים והבריאות, החכמה והבינה. אין לנו אלא לעשות את רצונו ולא להמרות את פיו, שהרי חיינו - במאמר פיו הם תלויים.