החתונה נערכה ברוב פאר והדר, סביב שולחנות ערוכים במעדנים יקרים. הכל שמחו בשמחתו של החתן, שזכה לתורה וגדולה במקום אחד.

ואכן, לאחר החתונה נכונו לו שנים רבות ויפות של עמל ויגיעה בתורה מתוך הרחבת דעת. טרדות פרנסה לא ידע, ואת כל עמלו ומרצו השקיע לעלות במעלות התורה.

כך זרמו להם החיים על מי מנוחות במשך עשר שנים תמימות, כהבטחתו של החותן העשיר, שעמד, אכן, בהבטחתו. לאחר שחלפו עשר שנות השובע, פנה החותן אל חתנו ואמר: 'בני יקירי, במשך שנים רבות למדת ועלית במעלות התורה. כעת הגיע הזמן לצאת ולהתפרנס בכוחות עצמך. קח נא סכום כסף, צא אל השוק והחל לעסוק במסחר, ויצליח ה' דרכך'.

הביט החתן בתמיהה בסכום הכסף שהגיע לידו, וחזר והביט בחותנו כאומר: 'מה לי ולצרה זו, אין אני יודע איך מסתכלים על מטבע?' חייך אליו חותנו בהבנה ובסלחנות ואמר: 'צא נא אל השוק, ובחר לך סחורה אשר כעת אינה שווה הרבה, אולם עתידה היא להיות שווה בעתיד, ובסחורה כזו השקע את הכסף'.

שמע החתן, יצא אל השוק ותר אחר סחורה כזו. בעודו מחפש עלה במוחו רעיון 'מוצלח'. הן עכשיו קיץ, ואין הציבור נזקק לנוצות תרנגולים, ובודאי אוכל לקבלם בזול, אולם בעוד כמה חודשים יגיע חג הפסח, או אז יזדקקו הכל לנוצות לצורך בדיקת חמץ, וכאשר אמכור את הנוצות אוכל לעשות רווח יפה.

אמר ועשה, רכש תמורת הכסף שקיבל מחותנו עשרות קרונות מלאים בנוצות, ובלב שמח חזר אל חותנו להראות לו את העיסקה המוצלחת שעשה. משהגיע אל חותנו והראה לו את הקרונות העמוסים בנוצות, ספק הלה את כפיו זו בזו: 'לא יוצלח שכמותך, מה נעשה בכמות כה גדולה של נוצות, הלא הם יספיקו לבדיקת חמץ למשך חמישים השנים הבאות לכל תושבי העיר ויוצאי חלציהם... חזור נא ללימודך, אינך מוכשר למסחר'.

חזר האברך לתלמודו, סבור היה כי עתה יניח לו חותנו, ויתן לו ללמוד בשלווה, אולם חותנו היה סבור שכשם שמוכשר הוא לתורה, כך יוכשר גם למסחר. כעבור שנה נתן לו חותנו סכום כסף נוסף, והפעם הדגיש לו כי לא יקנה נוצות, אלא דבר ששווה יותר.

נטל החתן את הכסף יצא אל השוק, וחזר עם קרונות מלאים בשופרות. בא אל חותנו בשמחה ואמר לו: קניתי דבר שעכשיו שווה מעט, אך בהגיע הימים הנוראים יהיה שווה הרבה. ביקש חותנו לראות את הסחורה, ומשראה את השופרות חזר ושילח את חתנו לתלמודו באכזבה.

לאחר ימים ארוכים בהם עמדו הקרונות בחצר ללא תכלית, קרא החותן לשני ידידיו שהינם סוחרים ממולחים, לכל אחד מהם בנפרד, לאחד נתן את הקרונות המלאים בנוצות, ולשני את הקרונות המלאים בשופרות, ואמר להם: "צאו נא אל השוק והתפטרו ממשאם, הביאו לי תמורתם כל דבר, ובלבד שאתפטר מצרתם".

יצאו הסוחרים איש לדרכו ללא שידעו זה מזה, ונפגשו בשוק המרכזי. עומד האחד ומכריז כי יש לו סחורה שהוא מוכן להחליף תמורת כל דבר, עמד השני והכריז אף הוא כך, עמדו והחליפו זה בסחורתו של זה, וחזרו למשלחם.

משחזרו הסוחרים, מאושרים על כי הצליחו במשימתם והתפטרו מהסחורה שאין לה קופצים, צחק העשיר צחוק מר והבין כי לא במהרה יצליח להפטר מסחורתו של חתנו.

כאשר שמע החתן את מה שקרה, מיהר אל חותנו בטרוניה: 'מדוע טענת כי לא יוצלח אני, הלא אותם סוחרים ממולחים אף הם לא הביאו אלא שופרות ונוצות'. צחק החותן על תמימותו של חתנו: 'אתה לקחת כסף מזומן, עובר לסוחר, שאפשר להשקיע אותו באין סוף דברים בעלי תכלית, וקנית בו נוצות ושופרות שאין להם כל ערך מסחרי. ואילו אותם סוחרים לקחו סחורה שאין לה ערך והחליפו אותה תמורת סחורה שאף היא אין לה ערך...'

* * *