הסיפור אירע לפני למעלה מ-70 שנה.
השלג נערם לגובה שמונים ס"מ! סופת שלגים השתוללה בצפון אמריקה, הטמפרטורה בחוץ עמדה על מינוס 20 מעלות! הרחובות היו ריקים מאדם. גם בישיבת "תורה ודעת" נשארו תלמידי הישיבה בחדרם בלי יכולת לצאת מהפנימייה אל עבר בית המדרש השוכן במרחק מה מהמקום. כעבור יומיים של מצור החלו שלושה בחורים מבני הישיבה לדאוג: מחר השיעור הכללי של ראש הישיבה, רבי שלמה היימן. מעניין מה יעשה ראש הישיבה? ידועה היתה מסירות נפשו להרבצת תורה, ובודאי גם מחר הוא יגיע לישיבה במסירות נפש, בשלג ובקור, אך הוא לא ימצא שם איש...
החליטו השלושה: גם אנו נמסור נפש ונגיע לשיעור. בקשיים גדולים הם צלחו את דרכם בשלג ללא פגע, והגיעו לבית מדרש ריק מאדם, כפי ששיערו. המתינו השלושה, והנה בדיוק בזמן הקבוע הם שומעים את קול פסיעותיו של ראש הישיבה, מגיע כשכולו לבן, נוטף פתיתי שלג, אך פניו מאירות.
הביט ראש הישיבה בחיוך בשלושת הגיבורים, פסע אל עבר מדרגות ארון הקודש, ופתח את השיעור כרגיל. הוא מסר את שיעורו כאילו הוא עומד בפני מאות תלמידים. פניו האירו כלפידים, ורידי מצחו האדימו ממאמץ מחשבתי, מידי פעם דפק בחוזקה על הסטנדר, כל כולו אש להבה.
בסיום השיעור נגשו שלשת הבחורים אל ראש הישיבה ושאלוהו: "מדוע התאמץ הרב כל כך, הלא רק שלושה בחורים אנו. יכולנו להקשיב גם אם היה לוחש...?!" הרצין ראש הישיבה והשיב: "אתם חושבים שאני מוסר את השיעור לכם בלבד? אני מוסר בידכם את לפיד התורה! לכם, לילדיכם, לנכדיכם ולכל צאצאי צאצאיכם, לתלמידיכם ולתלמידי תלמידיכם. אם לא אצעק, איך הם ישמעו...!"
סיפור זה סופר על ידי אחד המלמדים המעולים בניו יורק, מלמד שאימהות רבות היו מתפללות ומייחלות שילדיהם ילמדו אצלו. מלמד זה הצליח להחדיר אהבת תורה ומתיקות לתלמידיו בעוצמה שנחקקה בתודעתם ונצרבה באישיותם לנצח.
כששאלוהו פעם מהו סוד הצלחתו, ענה: "אני הייתי אחד משלושת התלמידים שזכו להיות בשיעור זה. עד היום רואה אני בתלמידי את הפוטנציאל העתידי שלהם, את התלמידים ותלמידי התלמידים שלהם. אני רואה בעיני רוחי דורות של לומדי תורה התלויים בתלמיד העומד מולי".
נאמר בתורה: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אֹתֹתַי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות י', ב'). מדוע התורה לא מסתפקת בכך שרק האב יספר את כל אשר קרה במצרים, והחיוב מוטל גם על הסב? התשובה היא שהעברת לפיד האמונה מאב לבנו תלויה בכך שהאב רואה בבנו את בבואתם של נכדו ושל נינו. אם יעבור המסר היהודי באופן הנכון, בעוצמה, בחום ובאהבה, תהיה ההצלחה לא רק עם הבן, אלא גם עם הדורות הבאים.
מסופר שבעיירה קטנה ברוסיה, התנהל בבית הכנסת המקומי "חדר" לילדים. בין הילדים היה ילד שהירבה להפריע. מדי יום ביומו היה ממציא תעלול חדש אשר הוציא את הכיתה משלוותה. באחד הימים השכים הילד מוקדם בבוקר, לקח תיש צעיר והביא אותו לבית הכנסת. הילד השובב החביא את התיש בתוך ארון הקודש, מאחורי הדלתות הסגורות.
כאשר הגיעו 'המלמד' ותלמידיו למקום, קולות הילדים הפחידו את התיש הכלוא, ועד מהרה נשמעו געיות נואשות מתוך ארון הקודש. הילדים נבהלו והחלו לבכות, בצעדים מהוססים פסע 'המלמד' לעבר ארון הקודש ופתח את דלתות הארון... תיש צעיר התפרץ מתוכו וכמעט התנגש בו והפילו ארצה! מסביב השתררה מהומה רבתי, כשהילדים מאבדים את עשתונותיהם, מתרוצצים אנה ואנה ונסים על נפשם.
לא נדרש זמן רב כדי לברר מי אשם. 'המלמד' הכועס אחז בילד ולקח אותו עמו אל הרב המקומי. הרב נזף בילד והוכיחו על הפרעותיו החוזרות ונשנות, ובמיוחד על מעשהו האחרון שהגדיש את הסאה. הוחלט לסלק את הילד מן ה"חדר" אחת ולתמיד.
הילד השובב פנה אל הרב ברצינות שאינה אופיינית לגילו הצעיר: "רבי, אם אתה מסלק אותי, אתה מסלק גם את בני, את נכדי ואת ניני עד סוף הדורות!"
הדברים הדהימו את הרב. מלים כאלו מפי אותו ילד, היתה בהם ראייה מעמיקה הרבה מעבר לגילו. חשב הרב מעט, והחליט שיש להעניק לו הזדמנות נוספת ולקבלו חזרה ללימודים.
הילד היהודי הוא הפוטנציאל היחיד להעברת המסורת וערכי התורה לדור ההמשך. הגישה אל אוזנו, אל ליבו ואל נשמתו של הילד צריכה להיות בפרספקטיבה של דורות!! לא רק הילד עומד כאן, כי אם כל הדורות הבאים אחריו.
מסר זה חשוב הוא גם לילד עצמו! כאשר הוא מגיע אל גיל הבחרות, גיל הבחירה בהמשך דרכו, על ההורים להבהיר לו: עליך להפנים את העובדה כי בהחלטותיך הנוגעות לעיצוב חייך הרוחניים, אתה חורץ גם את גורל ילדיך ונכדיך לדורי דורות. במשך שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, עובר לפיד האש של מסורת התורה מאב לבן עד אליך. הוא מגיע במסירות נפש בל תתואר. אבותיך הקריבו את חייהם כדי שהלפיד יעבור הלאה. אנא ממך, בפרשת הדרכים שהנך ניצב, ראה את דור העתיד מול עיניך, היה גם אתה חלק מהעברת לפיד האש הנצחי, ללא כל סטייה או שיבוש.
*
במהלך המשא ומתן בין משה רבינו לפרעה הסכים פרעה בהשפעת המכות ליציאת הגברים בלבד, אך משה מסרב ודורש: "בנערנו ובזקננו נלך, בבנינו ובבנותנו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו" (שמות י', ט'). כאשר הנערים ממשיכים ללכת בדרכי האבות, באותה שעה מתקיים "כי חג ה' לנו", זהו המשך מסורת האבות מדור דור.