מדי שבת בשבתו, לאחר דרשתו של הרב, היה עולה "טוביה כויפר" אל בימת בית הכנסת, וחוזר בכח חקיינותו על דרשת הרב בשלימותה. אלא מאי? שלחקיינות זו התלוותה אחותה הסוררת – הליצנות. בעזרתה היה "טוביה כויפר" מבקש לקרר את עוצמת הדרשה ולחלל את קדושתה.

"ראו" - היה נוהג טוביה לומר בסיום "דרשתו" - "מה ההבדל ביני ובין הרב? הוא מדבר ואני מדבר. לא דברים אחרים אני אומר, אלא אותם דברים ממש, הלא כן? אם כן מדוע אתם בזים לי, והרי רוחב ידיעותי הינו כרוחב ידיעותיו של הרב. מדוע אותו תכבדו ובי תמאסו?"

כשהיו הדברים יוצאים מפיו של פוקר זה, היו בני הקהילה כובשים את פניהם בקרקע ושותקים.

בצר להם פנו בני הקהילה אל רבם ושטחו לפניו את כאבם על עלבונה של תורה. הרב הבטיחם כי בשבת הקרובה ישיב לו ל"טוביה כויפר" כגמולו, שהרי יצאה חוצפתו של טוביה מביזוי הרב ונכנסה לכלל בזיונה של תורה.

בשבת, לאחר שסיים את דרשתו, לא יצא הרב מבית המדרש כהרגלו, התיישב במקומו והמתין ל"הצגתו" של המשכיל הכפרי. "טוביה כויפר" עלה כהרגלו אל הבימה, היטיב את בגדיו, והחל לחזור על דרשת הרב מילה במילה. הרב האזין לדבריו בקשב רב, וחייך כאשר חיקה טוביה את תנועותיו. לאחר שסיים את "דרשתו", פנה טוביה אל הציבור ושאל כדרכו: "נו... מה תאמרו? מה הבדל יש ביני ובין הרב?"

הרב קם ממקומו ועלה אל הבימה. דממה השתררה בבית המדרש.

"שאלה טובה שאלת טוביהל'ה", פנה הרב לחצוף, "אלא שכדי להשיב לך אבקש לשאול אותך שאלה".

"שאל, רבי, שאל" לעג טוביה.                                           

הרב שאל: "אתה טוען שאין הבדל בינינו, ואם כן, ודאי שמצוי אתה היטב בדיני כשרות, עליהם אמון אני. ובכן, אמור נא לי טוביה, כיצד יתכן: תרנגולת שנשחטה כראוי ולפי כל ההידורים והחומרות, ואף בסכין כשרה, ובנוסף לזאת נמלחה כדת וכדין, ואף על פי כן תיאסר באכילה?"

טוביה שתק, אימץ את מוחו עד שקמטים נחרשו במצחו. חשב וחשב, אך תשובה לא הצליח למצוא.

"ובכן טוביה, אענה לך", השיב הרב, "יתכן שתישחט תרנגולת בסכין כשרה ועל ידי שוחט ירא שמים, תיבדק בכל הבדיקות הנדרשות ותימצא כשרה ומהודרת, ואף על פי כן תאסר באכילה, וזאת משום שנתבשלה בסיר טרף! אתה מבין, טוביה? אותה תרנגולת, אותו שוחט, אותה סכין, זו טריפה וזו מהודרת. מכאן אתה למד כי גם לסיר שבו נתבשלה התרנגולת נודעת חשיבות רבה והוא משפיע על כשרותה".

* * *